האוצר מתחת לגשר

פעם אחת בא לפני הבעל שם טוב איש אביון ומדוכא, וביקש ישועה. אמר לו הבעש"ט, כי ילך אל מתחת לגשר פלוני ושם תתמלא בקשתו וימצא אוצרות זהב.
הלך האיש אל המקום, פשפש וחיפש ולא מצא דבר. באותו המקום פגש האיש בחייט אחד, גם הוא עני, אביון ומסכן. שאל אותו החייט: "מה תבקש כאן?"
השיב לו: "כך וכך אמר לי הבעש"ט, אבל לריק יגעתי ולא מצאתי דבר!"
אמר לו החייט: "גם אני באתי אל הבעש"ט, והוא ציווה אותי שאלך למקום פלוני בביתו של פלוני, ושם תחת התנור שבבית אמצא סימן טוב. אלא שאני מתרשל ללכת אל המקום שאמר לי הבעש"ט, וגם איני יודע למצוא דרך לחתור תחת התנור בביתם של אנשים זרים."
והנה, המקום שאמר החייט והבית שהזכיר היה ביתו של האיש הראשון.
כששמע את דברי החייט אמר בלבו: "הלוא אני עצמי הנני בעל הבית, אלך ואשוב לביתי ואחפש תחת התנור. אולי אכן אמצא דבר מה." אז שב האיש אל ביתו ומצא אוצרות זהב.
והחייט גם הוא אמר בלבו: "הלוא הנני כאן, אצל הגשר, ומדוע שלא אחטט כאן? אולי הדברים שציווה הבעש"ט את האיש נכונים הם ואמיתיים?" חתר האיש ובדק היטב, ומצא גם הוא חמדת זהב וסגולת אוצר כסף.
התעשרו שני האנשים מאוד, וכל אחד מהם חשב: "כל ממוני אינו אלא בשל חברי, ובזכותו מצאתי אוצר. ואיך אוכל לראות בעוניו של חברי שהביא אותי אל הכבוד הזה!"
ועלה על דעת כל אחד מהם להביא אל חברו צרור זהב וכסף. כל אחד מהם צרר ממון לתת לחברו, והם יצאו לדרכם, איש לקראת רעהו.
כשפגשו זה את זה והבינו את אשר אירע להם, גדלה שמחתם מאוד, ולא ידעו מה לעשות עם צרורות הכסף שהכינו בידם. לבסוף עלה בדעתם כי הנה לאחד מהם היה בן ולשני הייתה בת. מיד החליטו לחתן את ילדיהם, ואת הכסף נתנו כנדוניה לחתן ולכלה.
ואמר רבי שלום מקַאמינְקָא כי זהו סיפור המועיל לפרנסה, וראוי לספרו בסעודת מלווה מלכה במוצאי השבת. עוד אמר כי לפעמים ישועתם של בני אדם מוכנה בעבורם, אך לא יוכלו להשיגה אלא אם יעזרו איש לאחיו.
וכשהיה מספר את הסיפור נהג שלא לומר אחריו דבר, אלא להכריז מיד על ברכת המזון שבסוף הסעודה. וכך היה מסיים ואומר: "מזל טוב! שיר המעלות!"