בחיי! יום המוות

נושאים:

אחרי מותו של רבי נפתלי מרוּפּשִיץ נפגשו פעם שניים מתלמידיו – רבי שלום מקאמינקָא והרבי "שַׂר שלום" מבֶּעלז – בביתו של הרבי מבעלז.
סיפר הרבי מקמינקא לרבי מבעלז, שפעם אחת הבטיח לו רבי נפתלי, שיגלה לו את סוד הכוונות הנסתרות שהכין לעצמו, שאותן יכוון בשעת פטירתו מן העולם. רבי נפתלי אף התחייב בפני הרבי מקמינקא שיגלה לו את סודו עוד לפני שיגיע מועד מסוים שקבע לכך.
את השיחה שמעה גם בעלת הבית, הרבנית מבעלז. וכשסיפר זאת הרבי מקמינקא, שאלה הרבנית: "האם גילה? האם שמעת את סודו של רבי נפתלי?"
"בחיי!" אמר הרבי מקמינקא, "יום אחד לפני חג הפסח, בעוד אני וחברי רבי חיים מצאנז ושאר החברים עמדנו בבית המבשלות ועסקנו בהכנת צורכי הפסח, הופיע פתאום רבי נפתלי בינינו, נשען עליי ועל רבי חיים ולחש באוזנינו את סודו כדבר של מה בכך, כלאחר יד."

הסיפור מביא את המתכון הקליל של ר' נפתלי לאיך צריך אדם לקבל את פני מותו.

יום המוות מטיל על בני אדם אימה ופחד, ומטבע הדברים שלא פעם הם עסוקים בשאלה איך ייראה יומם האחרון, מה יגידו בפעם האחרונה, ומי יהיה אתם. רבי נפתלי מוציא את העוקץ מהיסוד הדרמטי הכרוך באירוע המיתה. בשל כך הוא מגלה את סוד הכוונות המיסטיות במטבח, שהוא המרחב הארצי הפשוט, בזמן שכולם עסוקים בהכנות לפסח – כשאין לאיש פנאי לעניינים דרמטיים שכאלה.
האופן שבו החליט רבי נפתלי לגלות את סודו לתלמידיו רוקן את הנושא מרצינותו ומכבדותו. ההכנות למותו של רבי נפתלי מתמזגות בהכנות הטכניות לחג הפסח. חג הפסח בשנת תקפ"ז אכן היה האחרון בחייו של רבי נפתלי. הוא נפטר באייר באותה שנה. כך, בדרכו האופיינית של רבי נפתלי, הפכה הדרמה למעשה של מה בכך, והמוות – לחלק מן החיים.