פעם אחת בראש השנה עמדו תלמידי הבעל-שם-טוב בתפילה. והנה נפלה קופסת הטבק של אחד החסידים לרצפה. הוא התכופף להרימה, ואף שאף מן הטבק, כנהוג.
ראה זאת אחד מן הצדיקים שבחבורת הבעש"ט, וכעס על חברו שהפסיק את תפילתו בשל טבק. אז ראה הבעש"ט ברוח הקודש, כי בגלל כעסו של צדיק זה על חברו, נגזר על החבר שימות באותה שנה.
עשה הבעש"ט "עליית נשמה" ועלה אל העולמות העליונים, שם טען והתווכח וניסה לבטל את הגזֵרה, אך לא הצליח.
אחר כך, בליל הושענא רבה, שוב עלה הבעש"ט לעולמות העליונים, התפלל והרעיש עולמות כדי לבטל את רוע הגזרה. והסכימו בבית הדין שבשמים לבטל את הגזרה, רק אם אותו החסיד שכעס וקטרג על חברו יְלַמֵד עליו זכות.
אז נכנס הבעש"ט אל בית המדרש, וראה את החסיד שכעס, כשהוא לומד את מסכת הוריות שבמשנה מתוך סדר "תיקון ליל הושענא רבה". נטל הבעש"ט מן החסיד את כישוריו השכליים וכישרונו להבין וללמוד, ואז לא יכול היה האיש להמשיך ולומר בדבקות את ה"תיקון" כראוי.
כשראה החסיד שאינו יכול ללמוד, התחיל לשוטט בבית המדרש ולהגות ברוממות האל וייחודו. בתוך כך, מצא עצמו מהרהר בעניין עשב הטבק. מפני מה נתגלה בדור אחרון זה, שהוא משול לעקבים שבתחתית הגוף, עניין זה של עשב הטבק, שאנו שואפים ומעשנים?
ועלה בדעתו, כי בדורנו, בדור אחרון זה, יש נשמות שאינן יכולות לרדת אל העולם החומרי, וכל תיקונן הוא על ידי דבר דק ועדין כחוש הריח. כמו שכתוב: "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַהשם" (ויקרא א, ט). מיד התחרט על שכעס על חברו שהריח טבק בשעת התפילה. "מי יודע כמה נשמות יקרות תיקן חברי הצדיק בשעה ששאף טבק."
בבוקרו של יום הושענא רבה, היה הבעש"ט שרוי בשמחה רבה, וצפה ברוח קודשו מסוף העולם ועד סופו. אז נהג הבעש"ט לומר לכל אדם מה שנגזר עליו בעולם הזה ובעולם הבא.
בקרב החסידים היה נהוג שכל אחד מהם הכין איזו שאלה לשאול את הבעש"ט, בפירוש התורה, בתלמוד ובפוסקי ההלכה או בעניינים אחרים. על הכול ענה הבעש"ט ביום זה.
גם החסיד שכעס רצה לשאול את הבעש"ט על תפקידו של הטבק בעולם. כששאל, אמר לו הבעש"ט: "אמור אתה את תשובתך," ואמר לו.
הוסיף הבעש"ט ואמר: "ספר לי את שאר הדברים שעלו במחשבתך."
אז נזכר החסיד וסיפר כיצד מצא זכות ללמד על חברו ששאף טבק בשעת התפילה. באותו הרגע נתבטלה הגזרה שנגזרה על חברו.
כשסיים את דבריו, סיפר לו הבעש"ט את כל העניין שהיה בשמים וכיצד התבטלה הגזרה בעקבות הזכות שלימד החסיד על חברו. אז גם הזהירו: "הרגל עצמך לדון כל אדם ירא שמים לכף זכות. כך לא תעורר עליו את מידת הדין, ותגרום לו טובה וחסד."
בזכות הטבק
