בסעודת ליל הפורים נוהג היה רבי ישראל מרוז'ין לספר מעשה:
למלך גדול אחד היה גן נפלא, ובו עצים ושיחים נפלאים מאוד. פעם אחת מצא המלך איש אחד עומד בגן ומתבונן בעצי היער שבגן. שאלו המלך: "מדוע מאריך אתה להתבונן באלו העצים? וכי רק אלו טובים בעיניך מכל הגן?"
אמר האיש: "בנאי אני, ואני רואה כי אוּכל מאלו העצים לבנות עבורך בניינים מפוארים. לכן אני מאריך להתבונן בהם."
ציווה המלך וכרתו רבים מעצי היער, והבנאי בנה מן העצים בניינים יפים עד מאוד.
שוב מצא המלך אדם אחר, שהיה עומד בגן ומתבונן בעצים שנשארו בו. שאל המלך: "ואתה, מדוע תתבונן בעצים הללו כל כך?"
אמר האיש: "אם ישמע המלך לעצתי ויסכים לכרות את העצים הללו ולשרוף אותם לפחם, אוכל לעשות מן האפר זכוכית וחלונות יפים ומאירים לבניין אשר בנית. כי ראיתי שעדיין אין זכוכית בחלונות, ואני אוכל לתקן זאת."
ציווה המלך לעשות כדבריו, וכך הושלם הבנין והותקנו בו החלונות הנפלאים שעשה האומן השני.
אהב המלך את שני בעלי המלאכה, הבנאי ואומן הזכוכית, אך הם שנאו זה את זה והקנאה בערה בהם. לבסוף, הוציא אומן הזכוכית שם רע לבנאי והלשין עליו לפני המלך. הועמד הבנאי למשפט ונגזר דינו למוות. כיוון שאהב המלך את האיש, לא רצה לגרום למותו במו ידיו. מה עשה? שלח את הבנאי אל הקפיטן, רב החובל, ובידו מכתב המיועד לקפיטן. במכתב כתב המלך כי כאשר יבוא אליך הבנאי קח אותו אל הים והשליכהו אל המים.
כיוון שהכיר רב החובל את הבנאי ואהב אותו מאוד, לא התאפק ושאל: "מה אירע לך, וכיצד אוכל להצילך?"
אמר הבנאי: "אם תרצה להציל את נפשי אבקש כי תטמין אותי בירכתי הספינה, ויהי אלוהים עמנו."
הבנאי הורד אל ירכתי הספינה ושם החליף את בגדיו. יום יום סיפק הספן אוכל לידידו הבנאי, וכך עבר זמן רב עד שנשכח העניין מהמלך.
יום אחד שט המלך בספינה על פני הים. בשעה שהושיט את ידו אל מחוץ למעקה הספינה, נפלה הטבעת שלו אל הים ואבדה. הצטער המלך מאוד, כי הייתה הטבעת אהובה עליו וחשובה לו מכל הון.
לימים, הביא רב החובל דג לידידו הבנאי, כדי שיאכל את בשרו. כשחצה הבנאי את הדג מצא בו את טבעת המלך. מיד אמר הבנאי לרב החובל: "הנה בא הזמן שאוּכל לשוב ולבוא לפני המלך."
לבש האומן את בגדיו הראשונים, ונכנס כך אל הים סמוך לחוף. וכך, אל מול הקהל שהיה על החוף, עלה ובא מתוך הים כשהוא לבוש בבגדיו. כך הלך ברחובות העיר עד שהגיע אל שער המלך. בלי שקיבל רשות נכנס אל הארמון ובא לפני המלך ואמר: "אדוני המלך! הנה שבתי לעמוד לפניך. אספר לך תחילה מה שאירע לי. בשעה שזרקו אותי אל הים בא דג גדול ובלע אותי והביאני לפני מלך הדגים – הלווייתן הגדול. שם נתנו לי לאכול ולשתות, ונשארתי שם זמן רב.
כיוון שרצה גם הלווייתן לבנות לו ארמון מפואר, סייעתי לו בכך ובניתי עבורו את הארמון, כשם שבניתי עבורך. וכשם שאירע בארמון המלכות שבארץ כך גם במלכות שבתוך הים – הארמון הושלם ועדיין לא הותקנו בו חלונות.
יום אחד ראיתי והנה בא דג אחד והביא ללווייתן את הטבעת שלך. חסתי על צערך, אדוני המלך, ומיד אמרתי לפני המלך לווייתן: 'אם תתן לי את הטבעת אחזיר אותה למלך שאיבד אותה, והוא יסכים וישלח לכאן את אומן הזכוכית, כדי שישלים את מלאכת הארמון.'
ועתה דע לך אדוני המלך, כי המלך לווייתן מצפה לאומן הזכוכית שיחליף אותי וירד אל הים. ואם לא תעשה כדבריו עשוי הלוויתן לכעוס ולהרעיש את הארץ עד שייפול כל הארמון אשר בנית.
כששמע זאת המלך, מיד ציווה לעשות כדברי הבנאי. כך לקחו את אומן הזכוכית וזרקו אותו אל הים, כדי שימהר לבוא אל המלך לווייתן לעשות עבורו את החלונות."
לאחר שסיים את סיפורו נוהג היה ר' ישראל מרוז'ין לומר כי סיפור זה אינו אלא מעשה אחשוורוש והמן וכל סיפורה של מגילת אסתר.