אף על פי שחטא

בעיר אַפְּטָא גר חייט עני. היה החייט מחסידיו של רבי אברהם יהושע הֵשל, "האוהב ישראל" מאפטא. רגיל היה לבוא לעתים אל בית רבו ולהתלונן על עוניו הרב. ואולם, יום אחד בא החייט אל רבו וסיפר לו כי השתנה מזלו, וכעת יש לו פרנסה בעזרת השם. כששאל הרבי כיצד אירע הדבר, סיפר לו החייט כי גביר קנה את אחד הכפרים הסמוכים לעיר. גביר זה החל לתפור אצלו את כל בגדיו, והוא מרוויח ממנו היטב. שמע הרבי ושמח מאוד.
כמה ימים אחר כך בא החייט וסיפר כי שמועה שמע, שהגביר – יהודי מומר הוא. אמר לו הרבי: "חקור היטב את הדבר, ואם נכון הוא – אמור לי זאת." חקר החייט, והתברר כי אכן הגביר יהודי היה, והמיר את דתו.
אמר לו הרבי: "אם כן, אדרוש ממך רק דבר אחד – הבטח לי שלא תתפור לו לעולם בגד משעַטְנֵז, צמר ופשתים יחדיו, כי אסור הדבר לפי התורה." הבטיח החייט כי כך יעשה.
לא עברו ימים רבים, והגביר הביא בדים אל החייט וביקש ממנו שיתפור לו מהם בגד ליום הולדתו. כשבדק החייט את הבדים גילה, כי עשויים הם משעַטְנֵז. לא ידע החייט מה לעשות. עברו כמה ימים והוא טרם התחיל בעבודה. בינתיים בא הגביר ושאל אם גמר את מלאכתו. שתק החייט ולא ענה.
כעס הגביר ואמר: "אם אינך רוצה לעשות את הבגד מדוע לא אמרת לי זאת, כדי שאתן לחייט אחר לעשותו?"
ענה החייט: "לא יכולתי לעשות את הבגד, כי הרב שלי אמר לי שלא לתפור לך בגד שעטנז."
הלך הגביר אל הרבי מאפטא ואמר: "אדוני הרב, מדוע אמרת לחייט שלא יתפור לי בגד שעטנז?"
ענה הרבי: "דע לך כי נאמר בתלמוד כי כל יהודי – 'אף על פי שחטא – ישראל הוא' (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף מד עמוד א). כלומר, עדיין נקרא הוא יהודי, ובשם 'ישראל' הוא נקרא."
"ודאי הוא," הוסיף הרבי מאפטא, "שאין הכוונה לחטא של מה בכך, אלא לחטא הנוגע ליהדות בכללה – חטא של המרת דת. כלומר, גם כאשר יהודי חוטא בכך שהוא אינו רוצה להיות עוד בן לעמו – לא תועיל לו המרת הדת והוא יישאר 'ישראל'. ומכיוון שהתלמוד כינה אותך 'ישראל', אמרתי לחייט שלא יתפור לך בגד שעטנז, שהוא אסור לנו."
כששמע זאת הגביר התחיל בוכה. "רחם עליי רבי ומורי," אמר, "כי לא ידעתי עד כמה אוהבת אותי התורה, ואף שפניתי עורף לדתי ולעמי – עודי 'ישראלי' ויהודי."
אז הדריך אותו הרבי מאפטא כיצד ישוב בתשובה לעמו ולדתו. בעצת הרבי הלך הגביר למדינה אחרת, ושם נעשה לבעל תשובה.