תפילת אהבה

פעם אחת ביקשו בני העיר קַאליב למנות חזן לימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. באו אל רבי יצחק אַייזיק ושאלו לדעתו בעניין. השיב להם ר' יצחק אייזיק בסיפור:
"פעם אחת באתי לעיר אחת ואני רעב מאוד. כיוון שקרבה שעת השקיעה הלכתי להתפלל מנחה בבית הכנסת, ואף שהייתי רעב מאוד נשארתי גם לתפילת ערבית. והנה ראיתי כי בתחילת תפילת ערבית, כשהגיע הציבור אל הברכה 'אהבת עולם', התחילו לשיר ניגון על המילים 'אהבת עולם', ולא פסקו מלשיר במשך שעתיים שלמות.
כששאלתי מה הטעם לשירה זו לא ידעו בני העיר לומר לי, אלא רק שבפנקס הקהילה, שבו נכתבו מאורעות הקהילה, שם הכול כתוב. עוד אמרו שאחרי התפילה יערכו סעודה ומשתה גדול ואז יקראו מפנקס הקהילה את כל העניין."
"הלכתי עמם אל המשתה," המשיך ר' אייזיק לספר, "ושמעתי את סיפורה של הקהילה. מעשה היה באותו מקום, בשל הלשנות רבות על היהודים לפני השלטונות הוחלט לגרש את כל היהודים. אדונית אחת הייתה בעיר שאהבה את היהודים ודעתה נחשבה מאוד בעיר. באה האדונית בסתר אל ראש הקהל וגילתה לו את דבר הגזרה. משנודע הדבר לראשי הקהילה הלכו בבכי אל רב העיר והודיעו לו. הרב גזר צום ותענית אך הגזרה נותרה בתוקפה. גם נקבע המועד שבו יפרעו הגויים פרעות ביהודים.
לבסוף קם שמש בית הכנסת באותם הימים ואמר: 'יודע אני בשל מה נגזרה הגזרה. החזן שהתפלל בציבור בימים הנוראים איש רע היה, ומזה נעשה קטרוג בשמים ונגזרה הגזרה. אין לנו תקנה אלא לקבוע ימים שבהם ננהג כמו בימים הנוראים. אנחנו נחזור בתשובה והשם יראה וירחם'. קבעו יהודי העיר לנהוג מנהגי יום כיפור בתאריך שבו קבעו הגויים לטבוח בהם. ובאותו היום באו כולם לבית הכנסת בצום, גברים נשים וילדים, והשמש אמר לפניהם דברים השוברים את הלב. לא התבטלה הגזרה עד שהתפללו את כל נוסח יום הכיפורים. וכשהגיעו לסוף התפילה, צעקו כל הקהל 'ה' הוא האלוהים,' כשם שאומרים בסוף יום הכיפורים. כך צעק הקהל בדבקות ובמסירות נפש. באותו השעה הִכה השיגעון בגויים שנאספו כדי לפרוע פרעות ביהודים והכו זה בזה מכת חרב הרג ואבדן. אז אמר השמש: 'ברוך השם – התבטלה הגזרה.'
אז רצו כולם להתפלל ערבית בחיפזון כנהוג במוצאי הצום ביום הכיפורים. עצר אותם השמש ואמר להם – 'לא כן בניי.' בעצמו עמד לפני עמוד התפילה כחזן וכשליח הציבור. וכשהגיע לברכת 'אהבת עולם' גברה אהבת אלוהים בלבם והם זימרו את הברכה בדבקות גדולה עד כלות הנפש. כך אמרו אז את הברכה במשך שעתיים. כשגמרו את התפילה הלכו לביתם שמחים וטובי לב.
ולכן כתוב בפנקס הקהילה, שבעיר זו קיבלו על עצמם להתפלל באותו התאריך ולהאריך בניגון 'אהבת עולם' במשך שעתיים למזכרת אהבה – אהבת עולם. גם קבעו סעודה בכל שנה באותו היום."
כשסיים ר' יצחק אייזיק את סיפורו אמר: "כל זאת ראיתי במו עיניי. כעת תדעו בעצמכם את מי לבחור להיות חזן שיתפלל לפניכם בימים הנוראים."