גאווה ומצווה פגומה

בימיו של הבעל שם טוב היה אדם נכבד ועשיר, שנהג להכניס אורחים רבים אל ביתו, והיה מכבדם באכילה ובשתייה ואף בממון. רק זאת, שהיה משתבח בפני כל אורח ואומר: "אמת, שאני מכניס אורחים גדול."
ברוח הקודש ראה הבעש"ט כי בגלל דבר זה כל טרחתו של האיש במצוות הכנסת אורחים וכל עמלו היה לשווא. בשל גאוותו הפכה המצווה למעשה שטן, וכל טרחתו נעשתה מצד הטומאה, ה"סטרא אחרא".
מה עשה הבעש"ט? שלח אליו את אחד מתלמידיו, ר' זאב קיצֶס.
קיבל האיש את ר' זאב בסבר פנים יפות, האכיל והשקה אותו ואחר כך השתבח ואמר: "רואה אתה כי אני מכניס אורחים גדול." אמר לו ר' זאב: "עוד נראה."
אחרי שעה נוספת שב האיש והתהלל בפני ר' זאב על מעשיו. שוב אמר לו ר' זאב: "עוד נראה."
לבסוף הלכו לישון. דרכו של האיש הייתה לישון בין האורחים, וגם בפעם הזו ישן עמם. כאשר התנמנם האיש, בא אליו ר' זאב ואחז באצבעו הקטנה של האיש.
מיד חלם האיש חלום. ובחלומו בא המלך אליו והוא כיבד את המלך בכוס שתייה חמה. בשעה ששתה מן הכוס נפל המלך, התעלף ומת. העלילו עליו כי נתן רעל בכוס והשליכו אותו אל בית הסוהר.
נעשה לו נס, ונשרף בית הסוהר. נמלט האיש משם וברח ונעשה נושא מים, והתפרנס ממכירת המים שהביא מן הבאר. קשה הייתה פרנסתו, כי המים היו בזול מאד. נודע לו כי במקום אחר משלמים יותר עבור המים, והלך לשם. במקום זה היה המנהג, כי אם לא היה מגיע הדלי מלא, לא היה הקונה משלם דבר, ועליו היה לתת את הדלי בחינם. פעם אחת בשעה שנשא את דליי המים נפל ושבר את רגליו. באותה השעה זכר, כיצד היה עשיר גדול וכיצד נפל מראש הגג אל מרגלות הבור, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". בייאושו בכה האיש בכי מר.
אז הרפה ר' זאב מאצבעו והקיץ העשיר, וראה כי הוא מונח בכבודו בין האורחים. מרוב שמחה התעלף. העירו ר' זאב ואמר לו: "כל שראית אירע לך בגלל שאתה משבח את עצמך."
אחר כך אמר לו: "דע לך שאתה מוכרח לנסוע אל הבעש"ט".
כשבא הראה לו הבעש"ט כיצד כל הכנסת האורחים שלו נכנסה אל תוך פיו של הכלב, הוא השטן והיצר הרע. התעורר אותו האיש לתשובה, והבעל שם טוב סייע לו לתקן את דרכיו.