רוצים לקרוא עוד סיפורי אושפיזין?
נועה ירון דיין – סופרת ישראלית שני ספריה "מקימי" ו"שירת גאולה" היו לרבי מכר. בעלת טור בעיתון ומנחת ערביי נשים. יחד עם בעלה, יובל דיין, הקימה את מרכז ההרצאות "התהוות" בתל אביב. אם לשבעה.
אם הייתי מוזמנת לסוכה של רבי נחמן מברסלב ופוגשת בו האם הייתי נאלמת:
נסעתי לפגוש אותו בהתרגשות גדולה. את הספרים שלו קראתי חתיכות חתיכות, כל פעם קצת, "ככלב הלוקק מן הים" . לא הבנתי הרבה אבל הרגשתי שהאיש שכתב את הספרים האלה ידע משהו גדול. ענק. משהו קריטי. והוא פורר אותו ומהל בדיו שחורה וכתב את צילו של אותו משהו על דף לבן.
אוקרינה ארץ רעה. רוויה בדם יהודי מתחת לשדות הקרח האינסופיים שלה המשתרעים על פני אלפי קילומטרים. הנהג היה אדיב עם ניחוח סובייטי של מטהר אויר זול מהול בריח וודקה. האוטובוס פער דלתות ובלע אותי בקייב כדי להקיא אותי ארבע שעות אחר כך בעיירה אומן. בדרך ניסיתי לארגן את המחשבות. אני אבוא אליו פשוט. אניח את רשימת השאלות שלי לפניו ואחכה לתשובות בהירות. התרגשות קלה הרעידה אותי. כתבתי על דף לבן : מי אתה רבי נחמן מברסלב? מהו הכוח שלך? על שום מה נקשרו בשימך כל סיפורי הניסים והישועות? מה יש בספר שלך שהופך לאנשים את החיים? שמעיף להם את הסכך? איך אתה חי כל כך בליבם של הקוראים שלך מאתים ועשר שנים אחרי שהלכת מכאן?
הנחתי את הראש על החלון ונתתי למרחבים לעבור עלי ודרכי. אומרים עליו שהוא בכלל רופא. רופא של נשמות. יש בכלל באמת דבר כזה? אז זאת תהיה שיחה או פגישת טיפול? לא ממש קבעתי תור…
אומן יפייפיה בכיעורה. עשירה בעוניה. טובלת בחן בעליבות בת מאה שנה.
שלג לבן מסנוור, להקות עורבים שחורים מנקדים את הגגות. פתחתי את הדלת. חדר ההמתנה של הרופא. נכנסתי. אבן. מה חשבת שזה יהיה? ידעת שמדובר באבן. השאלות בערו לי. אני באתי לקבל תשובות. אני לא מחפשת מיסטיקה. הסתכלתי סביבי. נשים מכל מיני סוגים וכולן עצומות עיניים ומתפללות. לא יודעת מאיפה, מצאתי את עצמי מניחה את הראש על האבן. נותנת צ'אנס לחוסר הידיעה לחטוף אותי. "השאלות יחכו" שמעתי קול בתוכי. הרפיתי את שרירי המצח. ישרתי לעצמי את הקמטים. הרגעתי את העפעפיים. כאבו לי הרגלים. עוד לא קרה לי בחיים שבאתי עם הנעל הנכונה לארוע הנכון, זה סדרתי בואך כרוני.
נדדתי פנימה אל תוך עצמי. ראיתי חדר טיפולים לא גדול. משום מקום הגיעה סכין, היא לא היתה שם במערכה הראשונה, אבל היא הופיעה, ובכי שלא התכוננתי אליו פרץ מתוכי. נשכבתי על השולחן, כאילו קבעתי תור. רשימת השאלות נשרה מתוך כף ידי והחדר התחיל להסתובב. ואז הוא הופיע. התיישב לידי. בחור צעיר. עדין ודק. קצת ג'ינג'י. עם זקן ועיניים בוערות. הוא אמר "טוב שבאת. את נראית מוכנה. שנתחיל?" שלווה נפלה עלי. הנהנתי ורעדתי. הסתכלתי על עצמי מבחוץ. מטורפת. את מחוץ לעצמך.
כשחתכו לי את הגוף לשניים, ישבתי לידי והסתכלתי. הוא החזיק את כף ידי הרועדת בידו. שתקנו. על המיטה התכווצתי לכדור כאב. עוויתית של סבל בלתי יתואר. הוא הידק את אחיזתו ורמז לי לא לזוז. לתת לדם לזרום. לתת לו להטביע את המיטה ולגלוש אל הריצפה. רציתי לעזור לי. לפחות לקום להביא מגבת. גלים של כעס עברו בי. מי זה שהעיז להעיר אותי מתרדמתי הרעה? מי זה שהעיז לפלח אותי ככה ביד אומן?."את יודעת מי." הוא לחש לי. "עכשיו תישעני אחורה ותנשמי עמוק. אל תיבהלי כל כך. מי יודע כמה זמן את מחכה לרגע הזה ממש. תשתדלי להנות.." הוא אמר "כל החולאים הבאים על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה" הוא מדד לי דופק והמשיך "וקלקול השמחה הוא קלקול המקצב הפנימי שאת פועמת בו. את זה צריך לתקן." צפיתי בעצמי מתפוררת לאטומים ומסתדרת בחזרה באופן די מפתיע לכדי דמות. זה כאב. מזה אני אמורה להנות?
איך להנות? כל הפחדים הכי עמוקים שלי קמים עלי להשמידני. הדם קולח, מבעבע, לא נרגע, לא באה לי נחמה והנה עוד רגע עבר ועדיין לא באה לי נחמה. רק סיחרור קל של מי שקם מהקזה רצינית. מפוגרום. משפיכות דמים משחררת. הוא צחק. החזיק לי עדיין את היד. נתן לי לקום לתוך ענן הסחרחורת. תיכף תבוא הקלה אם לשפוט לפי המבט שלו. תיכף היא תבוא. הסתובבתי בחדר הלומת משהו שלא היכרתי. שכבות ועוד שכבות שלי היו מוטלות על הריצפה שוחות בשלוליות של דם עכור. הוא צחק. מה מצחיק אותך כל כך? הוא הוביל אותי, מתבוססת בדמיי. הצביע על נשל שקוף שהיה מונח מתחת למיטה. הוא המהם "תראי;
הנה הכבוד שלך. הגאווה. תראי איזו קליפה דקה." הבטתי בנשל בפליאה. זה מה שהקיף אותי מבחוץ. זה מה שהחזיק את כל העסק בחתיכה אחת. באמת דק. אלסטי. עמיד. זכרונו לברכה. רבי נחמן המשיך הלאה ואני אחריו. בפינת החדר היו מוטלים עוד נתחים שלי. לבנים. "מה זה?" שאלתי. הוא הביט בפרוסות המתות בחמלה ואמר "זה שומן. זה מה שזה. זה תוצר הלוואי של הרבה שנים של צריכה מופרזת של יאוש. חידלון. ויתור. ופחד. והמון המון שקרים. הסדרים מפוקפקים עם חוקי הקיום האנושי. עסקאות מלוכלכות עם הזמן. שומן." הוא הרים את המבט אל העיניים שלי, חייך ואמר בסיפוק "תראי אותך…"
הוא המשיך להסתובב בחדר ונעמד מעל שלולית גופרתית שהעלתה עשן. היו בה גוונים משונים של ירוק רעיל ושחור זפת. נעמדתי לידו. מנסה לפענח מה לעזאזל נשר ממני עוד. הוא אמר "בהתחלה הגאווה נושרת ומתגלה השקר. אחר כך השקר נופל ומתגלה הכיעור. זה החלק הכי קשה…" הוא חייך. "ואחר כך גם הכיעור נושר. ומתגלה מרירות." הוא טבל את קצה הנעל שלו בשלולית הרדיואקטיבית והיא תססה לעברו והעלתה עשן. הוא משך בחזרה את הרגל ואמר בחיוך "ואז גם המרירות מתנקזת.." השלולית געשה רק עוד רגע וכבתה. הרמתי עיניים ופגשתי את שלו. היו בהן אהבה ושקט ונדיבות. ורוך. וחכמה זקנה זקנה שלא פג תוקפה. שאלתי "מה נשאר?" מיששתי לעצמי את הפנים. אני צריכה ראי. מה נשאר ממני אחרי שכל זה נפל? הוא צחק צחוק גדול ואמר "ממה את פוחדת? זה כבר היה. היה ונגמר. מזל טוב. ברוכה הבאה לקיברו של עולם ישן. זה רגע מיסטי מטריף דעת. קחי לך נשימה ותשתכשכי בו כהוגן. הרווחת אותו ביושר. ותזכרי טוב טוב כל מה שעינייך רואות היום. גלגל חוזר הוא בעולם. היום את למטה ומחר את למעלה. רק תראי לא לשכוח אף פרט. מתחת לכל השכבות העבות של החושך, מתחבא תמיד טוב קטן. ועם זה הקטנצ'יק, איתו תלכי. אל תאמיני לקול שיגיד לך שהוא לא שם." הוא פתח את הדלת, הניד לי בראשו ויצא. כעבור שניה הוא חזר פנימה , הביט בי ואמר "אין בעד מה." הוא הסתובב וסגר אחריו את הדלת. השאיר אותי לבדי לרקוד על הדם. עצומת עיניים. ערה לגמרי. משוגעת מרוב אמת. שיכורה מעונג. מבוהלת מהשיכחה שהנה עוד רגע היא באה. על הרצפה התגלגל ברוח הדף הלבן עם השאלות שלי. נו מילא. השאלות יחכו.
ר' נחמן מברסלב
רבי נחמן מברסלב (1772- 1810) מייסד חסידות ברסלב, היה אדמו"ר בדור הרביעי של תנועת החסידות ונינו של הבעש"ט. ר' נחמן גדל באווירה חסידית-קבלית. מנעוריו התחיל להתבלט בכישרונותיו, הרבה להתבודד, להתענות ולהתפלל שעות רבות. כמורה רוחני מקורי הדגיש בפני חסידיו את חשיבות השמחה, הפשטות והתמימות.
בימי חייו עורר סערה והתנגדות עזה, והיו שסברו שהוא נוטה אחרי שבתאי צבי. חסידות ברסלב הייתה במשך שנים קבוצה קטנה ונרדפת עד שזכתה להתעניינות ותחייה במחצית השנייה של המאה ה-20. ר' נחמן נפטר ממחלת השחפת בגיל 38.
קרא עוד על ר' נחמן מברסלב
סיפורים
האם לשתף פעולה עם החברה האנושית, אף שהיא מלאה ב"שיגעון"? בשאלה זו עוסק המשל על התבואה שסיפר רבי נחמן מברסלב.
החכם מצליח בתחבולה מעניינת לרפא את בן המלך. אך האם באמת ריפא את בן המלך? האם העובדה שכעת יושב בן המלך ליד השולחן כשהוא לבוש ומתנהג כאחד האדם, מעידה על כך ששיגעונו חלף?
במשל של ר' נחמן מברסלב, יהודי צנוע ועני הפך לידידו של המלך בזכות כישרון מיוחד שזכה בו – לגנוב בלי להיתפס.