"ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.
זָמְמָה שדה ותיקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם,
חגרה בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה
טעמה כי טוב סַחֲרָהּ
לא יכבה בלילה נֵרָהּ
ידיה שִלְחָה בכישור וכפיה תמכו פלך."
(מתוך "אשת חיל", מילים: מן המקורות)
עוד בימים שבהם הייתי נערה, זכורה לי תחושת הבלבול והמבוכה הגדולה לשמע השיר "אשת חיל" סביב השולחן בערב שבת. מצד אחד, על פניו, תחושה נעימה כשכל בני הבית משבחים את אם המשפחה על חריצותה, ומצד אחר, הלב מתכווץ לשמע המילים שנשמעו לי כמו שיר הלל לשפחה העובדת בפרך, ותוך כדי כך מקבעות את חלוקת התפקידים המסורתית במשפחה. הדיסוננס הזה לא הניח לי שנים רבות.
שבתי ונזכרתי בו כשקראתי את הסיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב. קריאה ראשונה בסיפור ממלאת אותי גאווה ושמחה גדולה על אומץ ליבו וקריאתו האמיצה לגאול את אותן נשים מעבודת פרך שמתוארת כקשה עד זוב דם. עם זאת, עולה השאלה הבלתי נמנעת: מה באמת הפריע לרבי לוי יצחק והרתיח אותו? האם העובדה שלא היו לנשים שעות מנוחה? כלומר, הדיסוננס הגדול של עבודת פרך באפיית מצות שמסמלות את החירות התודעתית והפיזית של עם ישראל, או שמא המחאה מהולה גם בקריאה לבחינה מחודשת של חלוקת התפקידים המסורתית בקהילה? האם הנשים והאימהות, כקבוצה מובחנת, הן עדיין שפחות ולמעשה לא יצאו לחירות אמיתית אלא רק החליפו אדונים?
אני מניחה לרגע בצד את השאלות וחוזרת להתרגש מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, על כך שבמציאות שבה הוא חי הוא אינו בוחר בשיר הלל לעבודת הפרך אלא בקול מחאה כנגד עבודת הפרך. מבחינתי מדובר בלוחם חירות וצדק למען החלשות ממנו, פחותות המעמד והזכויות, בשבילי הוא הפמיניסט החסידי הראשון.