רק האהבה תנצח?

הלב, וכל השאר

שמעתי מאבי זקני זצ"ל
בעוד שהיה רך בשנים היה אצל הרבי זצ"ל מלובלין
היה לו מקום שישב סמוך אצל הרבי
ואמר הרבי זצ"ל לאחד מהגדולים שבהם שיאמר ביאור של הרב על הזהר
והטה הרבי זצ"ל לאבי זקני ז"ל ואמר לו
אתה שומע איך הרב מדבר סודות גדולות?
ואמר לו הן,
ושוב הטה את ראשו ואמר: "לב טוב מכריע את כל זה".

"לב טוב חשוב יותר," לוחש החוזה מלובלין לנער הצעיר היושב לצדו. חום הלב חזק וחשוב מן הידע, עמוק ונסתר ככל שיהיה. החוזה מלובלין, הלא הוא רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, שחי בתחילת המאה התשע עשרה (1745 –1815) – תלמיד רבי אלימלך מליז'נסק ודור רביעי לבעל שם טוב. הסיטואציה היא סיטואציה יהודית-למדנית קלסית: אדמו"ר ותלמידיו יושבים סביב השולחן, אחד התלמידים החשובים קם לדרוש, אבל האדמו"ר פונה הצדה. אפשר לדמיין את הסצנה: את תנועת גופו, סיבוב הכתפיים, מחוות הריחוק מהרב הדובר וההתקרבות – ההטיה אל עבר נער שבא להקשיב. החוזה מלובלין עושה מעשה חתרני כפול: הוא לא רק בועט במוסכמה, שלפיה הזוהר הקדוש – מה שכתוב בו, ועצם העיסוק בו – מונח בראש סדר החשיבות של היהודי המאמין, אלא בועט במוסכמה שלפיה הרב חשוב יותר, ועליו לתמוך בו. עצם הרכינה אל הנער, המשפט הנלחש באוזניו נגד מעשהו של הרב הדרשן, היא בעיטה בפני עצמה. הרבי הגדול מפגין הזדהות נפשית עם הצד הלא נכון. הוא בוחר בנעורים, בחוסר הידע, על פני הרב הדורש והיודע. "אל תתרשם מהפלפולים, מהחכמה הווירטואוזית, מהרעיונות היפים," אמר החוזה לתלמידו הצעיר. "נכון שהם מסנוורים ואפשר להתבלבל, אבל זכור שלב טוב עולה על כל אלה. לב טוב מכריע."
החוזה מלובלין לא המציא היררכיה החדשה. כל הידוע לנו על החסידות מבוסס על דחיית השגרתי, הרגיל, ועל המצווה לטובת המעשה הספונטני, הנשמתי. לטובת הלב. לשם כך נולדה. סיפורים על בן האיכרים שלא ידע לקרוא, ובמקום להתפלל חילל – תרתי משמע – את השבת או החג, הם חלק מאותה מגמה מהפכנית שהובילה החסידות עוד מימי הבעל שם טוב. למעשה, אפילו החסידות לא המציאה את המהפכה הזאת. קדם לה רבן יוחנן בן זכאי שערך לתלמידיו מבחן קצר: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם," אמר להם. והם ענו לו בזה אחר זה את תשובותיהם: עין טובה, שכן טוב, הרואה את הנולד. אבל רק את תשובת ר' אלעזר בן ערך, "לב טוב", מקבל בן זכאי ואומר: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם." לב טוב אינו עומד בפני עצמו אלא כולל את כל השאר ומשמש מפתח גם לחכמה ולתבונה. בלעדיו הן נותרות עקרות ורובוטיות. בלעדיהם? ובכן, איש אינו מתכוון ברצינות שהוא יישאר בלעדיהם. לא בעולם היהודי וגם לא בתרבות האנושית בכללה.
נכון שהעולם המודרני אוהב את המרד, את החתרנות הבריאה. אין כמו מהפכה השמה ללעג ולקלס חברה שקפאה על שמריה ובוחרת בלהט הנשמה ובחום הלב. מהפכת שנות השישים השמיעה בקול רם, דרך שירם של הביטלס, את מהפכת הלב המואסת במוסכמות השמרניות: All you need is love.
השאלה כמובן, אם זה נכון. האם אהבה היא כל מה שאנחנו צריכים? האם די בלב הטוב?
סרט אמריקאי שנוצר לפני כמה עשורים מביא את ההתלבטות בין "ידע" ל"לב" עד לקצה. הסרט מספר על סם, אדם מוגבל שכלית, שנאלץ לטפל בבתו לוסי לאחר נטישת אמהּ. האב אוהב את בתו בכל לבו ונפשו, אבל ככל שהבת גדלה, מתברר כמה בעייתי הוא הפער השכלי בין השניים. רשויות הרווחה מבקשות להוציא את הבת מרשות אביה ולהעבירה למשפחה אומנת. האב מתנגד בתוקף. הוא אוהב את בתו ומבטיח לעשות הכול ולעבוד קשה כדי שהיא תוכל לקבל את החינוך המתאים לה. השאלה היא לא רק מי ינצח במאבק המשפטי, אלא מי ינצח במאבק הפילוסופי והקיומי. האם יכולה האהבה הטבעית למלא את מקומה של הכשירות השכלית? ברגע מכריע בבית המשפט מצטט האב המוגבל את השיר המפורסם ביותר של הביטלס – All you need is love. האב וחבריו, החיים בשולי החברה המצליחנית, מעריצים את הלהקה. "די לנו באהבה," שרו החיפושיות ועמם דור שלם. "לא די באהבה," פסק בית המשפט. "לוסי תצטרך משפחה אומנת משכילה ויציבה, כדי שתגדל ותהפוך לאשה בריאה בשכלה ובנפשה."
העולם התרבותי נתון בתנועת מטוטלת בלתי פוסקת בין הכוח המשמר, לכוח המחדש, בין כוחו של השכל, הפלפול והמדע לכוחם של הלב והאמת. מהפכות מתרחשות כשתנועת המטוטלת נוטה באופן מוגזם לאחד מן הצדדים. מהפכת שנות השישים היא מהפכה כזאת. היא הייתה מחויבת המציאות, וגם מחיריה התרבותיים ידועים: היא הצמיחה דור לא יציב של היפים נטולי אחריות, שברחו אל הסמים ואל המוזיקה. "רחמנא ליבא בעי," אומרת הגמרא (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף קו עמוד ב), שהחוזה מלובלין הכיר היטב. בתחרות "כיפוף ידיים" בין ערכים ותכונות, הלב מנצח בגדול. אלוהים מבקש את הלב, אבל זה לא אומר שאת כל השאר הוא לא צריך.