"זהו מנהג סדום!" מטיח ר' לוי יצחק מברדיטשוב בפרנסי העיר, שקבעו תקנה חדשה האוסרת על עניים לבקש נדבה בפתח הבית, ובמקום זאת קובעת להם הבטחת הכנסה חודשית מהקופה הציבורית. "זו העיר היא סדום!" צועק מנהיג הקבצנים ב"ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים, כאשר פרנסי העיר מחליטים לתת צדקה רק לעניים זקנים, חולים ונכים, ולחייב את הקבצנים הבריאים לעבוד בשכר בבית מלאכה שפתחו בעבורם.
הזוהי באמת סדום?
במבט ראשון ההאשמה הזאת נראית מוזרה. מדוע דווקא הבקשה להסדיר ציבורית את הסיוע לעניים היא "מידת סדום"? הרי השאיפה לסיוע לעניים, המוסדר בחוק, מוטמעת עמוק בתורת ישראל: הלקט, הפאה והשכחה אינם נדבה לעניים אלא רכושם. כמוהם גם המעשרות שאינם נדבה אלא מיסוי ציבורי, שמקצתו מיועד לעניים. והנה בשנת השמיטה, כאשר הבעלות הפרטית מושעית לשנה והפירות שייכים לכולם, מתארת התוספתא (שביעית, ח, ב):
הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ועודרים אותן ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר […] ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
הרמב"ם מציב בראש מעלות הצדקה את הסיוע לעני כך שייחלץ מעוניו ולא יזדקק עוד לצדקה. ברומן "תל-אביב" (אלטנוילנד) הרצל מסביר:
אנו עוזרים לחולים על-ידי טיפול, ולבריאים – על-ידי עבודה. […] אתה בוודאי מכיר מהעבר את מוסדות העזרה לפועים ואת לשכות העבודה. אצלנו, לכל אדם יש זכות לעבוד ולהתפרנס, אבל על כל אחד מוטלת גם החובה לעבוד. אנחנו לא סובלים את תופעת הקבצנות.
בהמשך הרומן הרצל מתאר חברת רווחה מתקדמת, המרכזת בידיה את הטיפול בחלשים באופן היעיל ביותר, וחותרת לברכה המוזכרת בספר דברים [טו, ד]: "כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ."
ממשיכי דרכו של הרצל, ובראשם אנשי תנועת העבודה שצמחה בארץ, המשיכו ובנו את החברה בישראל כחברה שמשתמשת בסמכותה הריבונית כדי להגיש סיוע לעניים בעזרת כלים ממלכתיים של מיסוי וביטוח לאומי.
ובכל זאת, מדוע הצעת פרנסי העיר נראית לר' לוי יצחק כ"מנהג סדום"?
לדעתי, לא נכון לפטור את דבריו של ר' לוי יצחק רק בכך שהוא מייצג מסורת צדקה גלותית בקהילה שמידת ריבונותה מוגבלת, והיא אינה יכולה לדמיין את הסדרת חייה בכלים ממלכתיים של ציבור ריבוני. המציאות מוכיחה שגם מדינת הרווחה אינה מצליחה להתמודד עם העוני באופן מושלם. באותו פרק בספר דברים שבו מוזכרת הברכה שלמעלה, יש גם הכרה בכך שהעוני הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות: "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ." (דברים טו, יא)
במסכת כתובות בתלמוד הבבלי [דף סז עמוד ב] מובא סיפור מופלא על מר עוקבא ואשתו, הנמלטים מפני עני שמר עוקבא מקפיד לתת לו מתן בסתר, ועתה מבקש לגלות מי המיטיב עמו. מר עוקבא ואשתו בורחים לתוך תנור בוער. אשתו של מר עוקבא אינה נכווית, ומסבירה שסיבת הדבר היא שבשונה ממר עוקבא שנותן כסף בסתר, היא פוגשת בעניים, פנים אל פנים, ונותנת להם אוכל ולא כסף.
צדקה בסתר, ועוד יותר מכך באמצעות קצבאות ציבוריות של קהילה ומדינה, מנסה אמנם לפתור את בעיית העוני, אבל במובן אחר מנציחה את בעייתם של העניים – הניכור. העניים מבקשים לא רק אוכל אלא גם את מקומם בחברה. לחברה נוח להרחיק אותם מהעין אל לשכת הסעד ואל הביורוקרטיה הלא-אישית, אבל הם מבקשים את מקומם כבני אדם: בעין, בלב, בבית.