סיפורי חסידים רבים מתארים את מצבו הרוחני הירוד של האדם כילד ששכח את "אביו" ואת זהותו. התיקון הוא היכולת לזכור מי אתה ומיהו אביך.
כל זמן שאתה שומע אותי
רבי אלימלך מלִיזַ'נְסְק סיפר משל על אהבתו של הקדוש ברוך הוא לבניו:
אב ובנו נסעו יחד בעגלה סמוך ליער. באותה העת, הבשילו ביער תותי בר מתוקים. ראה אותם הבן וביקש מאביו שימתין לו עד שילקט לו מעט מהם. בעל כורחו עצר האב את העגלה ואמר לבנו: "'מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז' (ישעיה ח, ג) – לקֵט מהר את שללך, כי אין לנו פנאי להתעכב." אבל הבן הלך אחר תאוותו, ליקט תותים ושב וליקט. צעק האב: "בני! אין לנו פנאי. עלינו להמשיך בדרכנו." אלא שהבן היה שקוע בתאוותו, ולא רצה ללכת משם.
כשראה זאת האב חמל על בנו. בן יחיד היה לאביו, ואף שנהג בטיפשות, רבו רחמיו של האב עליו. על כן אמר לבנו: "רואה אני שמתעכב אתה ביער זמן רב, ואני חושש שתסתבך בין העצים עד שלא נמצא עוד זה את זה. על כן אתן לך עצה – בכל כמה רגעים תקרא אלי: 'אבא! אבא!' ואני אענה לך 'בני! בני!'. דע לך, שכל זמן שאתה שומע אותי, הרי גם אני שומע אותך. אבל אם לא תשמע שוב את קולי, תדע שהסתבכת והתרחקת ממני, ועליך לרוץ בחזרה עד שתמצא אותי שוב."