עיניים של חייט

לכאורה, הסיפור אינו הגיוני, עד שמקלפים את הקרום החיצוני, התם והמיתמם, והופכים את הסיטואציה כולה על פיה: לא "העשיר" שופט את ארץ ישראל (ומוצא אותה מאכזבת), כי אם הארץ שופטת אותו ומוצאת אותו "חייט". זו אינה היא שאינה ראויה לו אלא הוא אינו ראוי לה! ובמילים אחרות, במשל שלנו, "העשיר" מאס בארץ ישראל (שהיא בתו של הגביר) מפני שהוא…"חייט". ואם תשאלו, מה חטא "העשיר" שלא ראה את יופייה של בת הגביר, והלוא היא במכוון לא רצתה להתייפות ולהתקשט לקראתו? ובמה גדולתם של "תלמידי החכמים", הרי לכבודם הכלות כן התקשטו והתייפו? על כך נשיב לכם, שכנראה גם למען "תלמידי החכמים" לא התקשטו הבנות האחרות של הגביר יותר ממה שעשתה הבת האחרונה למען "העשיר", אלא שבעיני "תלמידי החכמים" נראו הכלות מקושטות ויפות, ואילו
"העשיר" לא היה מסוגל לראות את היופי הזה כי הוא…"חייט". הכול – בעיני המתבונן.
תלמידי החכמים הביטו בארץ ישראל ולא ראו ארץ חרבה ומיובשת – כולה קוצים, סלעים, חולות,
ביצות ומדבר – כי אם ראו מה שראה הרבי נחמן מברסלב: "הארץ אשר ד' דורש אותה תמיד, ארץ
החיים האמתיים, הנצחיים, יפה נוף, משוש כל הארץ."
ולכן, את הסיפור יש לקרוא במהופך: מי שהוא "תלמיד חכם" רואה בת גביר מקושטת ויפהפייה, ואת
זאת עיניו של "חייט" אינן יכולות לראות, מפני שמשהו חסר באינטליגנציה שלו, השכלית והרגשית.

ואולי אפשר גם לקרוא אחרת? אולי בלהיות "חייט" אין פחיתות כבוד או עלבון, וכמו שהחייט חייב לקחת מידות מדויקות לגזירה ולתפירה, כך גם העשיר, בצורת הראייה הקרה והריאליסטית שהוא אמון עליה, רואה את עליבותה הפיזית של ארץ ישראל, כפי שהייתה לפני שהיהודים שבו אליה, בדומה לְמָה שמתאר מארק טוויין בספרו "התמימים בחוץ לארץ". באותו הזמן "תלמידי החכמים" רואים את ארץ ישראל של מעלה, הארץ המובטחת, היעודה, כמחוז חפץ וכיעד לכיסופים, עד כדי כך שגם ההרים הקירחים והאבנים המנופצות נראים להם "מקושטים ויפהפיים". צורת הראייה שלהם דומה לזו של הנביא ישעיהו (פרק נד): "עניה סֹערה לא נֻחמה, הנה אנֹכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים..ושמתי …כל גבולך לאבני חפץ…וכל בָּנַיִך לִמודי ד'". מי מאפר בפוך אבנים? רק לִמודי ד' ("תלמידי חכמים"), לא "חייטים".
בתוך המאבק על טרקלינה של ארץ ישראל, שלפני כמעט חמישים שנה שוחרר ומצאנוהו ריק ושומם,
שמעתי חלוצים אומרים שצריך "כישרון לארץ ישראל". הכישרון הזה הוא שהיה חסר לאותו "עשיר".
המחמירים ילכו רחוק עוד יותר ויאמרו שכשם שבעיני "תלמידי חכמים", ארץ ישראל גם בשממתה
הפיזית היא יפת נוף, משוש כל הארץ, כך כל מה שה"חייטים" מסוגלים לראות בארץ ישראל, גם לאחר שחזרה לפרוח ולהיות זבת חלב ודבש כבימי קדם, הוא רק את חסרונותיה. בעניין הזה לא צריך לפרט, התופעה מלווה אותנו יום יום. לא חסרים במדינתנו "חייטים".
זאת ועוד, יש נכסים שערכם מוחלט, שעומדים בפני עצמם ואינם תלויים בהערכה מבחוץ. כך היא
ארץ ישראל, גם כשהיא – כמו בת הגביר – אינה מתקשטת ומתייפה.
מאה שנה התעלם העולם מיצירתו המונומנטלית של יוהאן סבסטיאן באך (עד שהמלחין פליקס
מנדלסון העלה אותה מתהום הנשייה). נו? האם זה גרע משהו מבאך? העולם הוא שהפסיד.
עיוור צבעים גורע משהו מן הצבעים? לא, החסך כולו שלו.
וכאשר מדינות הוציאו את השגרירויות שלהן מירושלים, הן החמיצו את ירושלים, לא היא החמיצה
אותן. כשטראמפ מבטיח להעביר את שגרירות ארצו לירושלים, הוא תורם בכך לגדולת ארצו:
"makes America great again". הפרק הבא בביוגרפיה שלו טרם נכתב, אבל כבר מובטח
לו מעתה שהמעשה הזה יירשם על שמו לדורות.
כורש שחרר הרבה עמים, והנה – בהיסטוריה העולמית זוכרים דווקא הצהרה אחת שלו, את זו
שחוללה את "שיבת ציון".
ראשת ממשלת בריטניה התבטאה זה עתה ש"הצהרת בלפור", אותו מכתב של שר החוץ הבריטי
לראש התנועה הציונית משנת 1917, הוא "אחד המכתבים החשובים בהיסטוריה". בזמן המלחמה
הגדולה בלפור כתב בוודאי אינספור מכתבים – על כמה מהם אומרת מנהיגת בריטניה כעבור מאה
שנה שהם מ"החשובים בהיסטוריה"?
הרבה דמויות חרצו דין, בשעתן, על ארץ ישראל ועַמה, ולא תמיד לטובה. אולם את גזר
הדין הסופי, ההיסטורי, תמיד גזרה ארץ ישראל עליהם.
זהו פשר המשל על ה"חייט" ו"תלמידי החכמים".