כשהייתי מוזיקאי מתחיל, השתתפתי במופעי ענק שהתקיימו ביוזמת משרד התחבורה ונקראו ״הנוער ינהג אחרת״, או כפי שאני כיניתי אותם – ״תנו לחיות לנהוג״. ולמה הייתי ציני כלפי הקהל? כי הייתי בתחילת הדרך, ידעתי מה זה לכתוב שירים, לנגן עם חברים מוכשרים, אבל לא הכרתי את עולם ההופעות. לכן התופעה של אלפי אנשים שרוקדים ומבלים בזמן שאני שר להם שירים שכתבתי בדם לבי, דחתה אותי – עד כדי כך שחשבתי לעזוב את המקצוע. אני עדיין חושב שכתיבת שירים היא עיסוק ״גבוה״, וכדי להתעמק בו צריך לשבת במקום אחד ולעסוק ב״תורה״ כמו הבעש״ט בסיפור. אבל כדי שהשירים יגיעו לאנשים, זה לא מספיק. כאן צריך כבר להכיר את העולם של בתי המרזח. כשהייתי אמן מתחיל, לא הבנתי שגם שיר עדין בעל מסר מורכב, כדאי לו שיהיה מסוגל לתפקד בעולם ה״נמוך״, שבו אנשים יוצאים לבלות, והמסר האמנותי מגיע אליהם בעקיפין דרך השערים שפותחים לו היין והקצב.
מוזיקה היא סוס טרויאני. היא נכנסת ללב דרך הגוף ולא רק דרך השכל – וזה כוחה הגדול. כשהמוזיקה עובדת על כל הרבדים שבאדם, הגוף והנפש, אנחנו מגלים את המקום הגבוה ביותר שלנו, שהוא גם המאחד וגם המייחד אותנו: לכולנו יש גוף וצורך ביין אדום כדם ובכסף, שגם הוא נקרא בעברית ״דמים״, אבל המוזיקה מעוררת בנו גם את המקום הגבוה שבתוכנו ושם אנחנו ייחודיים, אנחנו איוואן או מושקה, ויש לנו גרעין אישיותי שהוא רק שלנו.
מאז ההלם הראשוני של ״תנו לחיות לנהוג״ יצא לי לנגן בהרבה מאוד פונדקים מודרניים והבנתי שלפעמים כשאנשים רוקדים ושותים בזמן שאני שר להם, זה לא אומר שהם לא מקשיבים לשיר אלא שבאמצעות היין, הקצב והשיר הם מקשיבים רגע לעצמם.
דמותו של מושקה מעניינת אותי כאמן מעוד סיבה: לא סתם הוא הפך בבגרותו לסוחר גדול. מי שיש לו מפתח ללב של אנשים, יוכל גם למכור להם סחורות וגם לשכנע שודדי דרכים לקחת אותו אל מנהיגם. כושר השכנוע והכריזמה הם נחלתם של אמנים רבים, אבל אופן השימוש בהם הוא מה שמבדיל בין אמן לבדרן. האמן משתמש ביכולות האלה לתכלית גבוהה – הוא לא סתם סלב שירתום את הכריזמה שלו כדי לעשות כמה ג'ובות מלהיות פרזנטור של שמפו. האמן האמיתי ילך בדרכו של מושקה. הוא ישאל את הבעש״ט אם לשיר או לא, או בנמשל – ירתום את הכוחות האמנותיים שלו כדי להוסיף רוח ולא חומר בעולם. נכון, בדרך יהיו רגעים מבלבלים: יח״צנים ירצו שתהיה ״מגניב״ ותספק איזו רכילות עסיסית לצד האלבום החדש, או נערה שתיגש אליך אחרי ״תנו לחיות לנהוג״ ותרצה ״להצטלם עם הזמר״, ובאותו רגע תבין שלא השירים עניינו אותה ותרגיש אוויל. אבל בדיוק ברגעים האלה כדאי שתפעל כמו מושקה: עלה לחדר המיוחד הרחוק מהמולת הפונדק, מקום שבו מתבודד הגורם ה״גבוה״ שהביא אותך הנה, ותתייעץ בו. ככה אולי תהפוך גם אתה לבעל שם טוב בתחומך ולא לסלב בשקל.
את הדרך המחשלת והמחכימה שעברתי בפונדקי ישראל בתחילת שנות האלפיים שום שודד לא יוכל לשדוד ממני. הרגעים האלה הם מהזיכרונות היפים ביותר שיש לי.