בשנת 1999 יצא לאקרנים הסרט Fight Club, שבמרכזו שתי דמויות עיקריות: האחת היא גבר אפור נטול שם, והאחרת גבר בשם טיילר – אנרכיסט, פורק עול ויפה תואר. השניים נפגשים, וטיילר מביא את חברו החדש למועדון שבו מתנהלים קרבות איומים, זיעה ודם ניגרים, ומתירנות מינית היא חלק מהאווירה.
הגבר נטול השם משתתף בריטואלים אכזריים ובקרבות הקשים. לקראת סוף הסרט השניים מגיעים למשרד והורסים אותו תוך כדי קרב איום ביניהם. אבל אז משתנה לפתע נקודת המבט ומתחוור לנו, שאת המכות האיומות מחטיף האיש לעצמו. ברגע המפנה הזה מתברר שהגבר האפור היה לבדו כל אותו זמן, ומועדון הקרב האכזרי התחולל בנפשו.
מועדון הקרב של הרבי מברדיטשוב הוא אולי אכזרי פחות, אבל למביט מבחוץ הוא נראה דומה: על הקרבות שמתנהלים בתוך הנפש פנימה מעידים גילויים חיצוניים. חותנו המבויש שואל: "מדוע התנהגת בצורה מגונה בבית הכנסת? הלא נראית כמשוגע", ובכך הוא מבטא את האופן שבו נראים מבחוץ אותם גילויים של מועדון הקרב הפנימי.
בתגובה הרבי הצעיר מתוודה: כשעמדתי ליד התיבה ורציתי לעטוף את עצמי בטלית, לפתע בא והשתתף עמי היצר הרע, ואמר שהוא רוצה לומר אתי "אַתָּה הָרְאֵתָ". שאלתי אותו: "מי אתה שתהיה ראוי ומתאים לכך?" והנה, הוא שאל אותי אותה השאלה. אמרתי לו: "אני למדן ובקי בתורה." והשיב הוא: "גם אני למדן."
"היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?" שאלתי. ושוב החזיר לי היצר בשאלה: "היכן למדת אתה?".
האחר שבנפשו של הרב הצעיר הולך אתו לכל אשר ילך, והוא מכונה היצר. אין אדם – צדיק, למדן, חסיד, ואפילו מי שלימים יהפוך לרבי הגדול מברדיטשוב – שאינו מתמודד, מתלבט ונאבק ביצר. יתרה מכך, בגמרא נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א).
אבל מהו היצר?
בתורה נקבע העיקרון "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), כלומר: היצר הוא תכונה מולדת, והוא רע. בגמרא נכתב: "אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ע"ב). המנוול הוא כמובן היצר, והוא אינו מולד אלא דמות חיצונית לנפש. הניסיונות לתת לו שם נמשכים לאורך הדורות. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טבע את המושג "איד" וקבע שבכולנו קיים חלק באישיות המונחה על ידי דחפים של מין ואלימות.
כעת, משסימנו אותו ונתנו לו שם – יצר, דחף, איד – אפשר להתחיל להכניע אותו. והנה הרבי מברדיצ'ב מצביע על גילוי נוסף. גם אם גברנו עליו ולא נכנענו ליצרים הנמוכים, הוא ימצא פתח כניסה אחר. הפעם בהתנאות ובגאווה על המעשים הטובים, שלמרבה האירוניה, כדי לעשותם היה עלינו לגבור עליו. הרבי מברדיטשוב לא נותן לגאווה לשלוט בו גם במחיר של ביוש עצמי. אדם גדול הוא הרבי מברדיטשוב וצנוע.
פעם, מספר אדם ברוך בספרו "סדר יום"[1], נשא יעקב אישה. יעקב היה מבוקש מאוד בשידוכים אבל בחר להינשא לאישה קטנת קומה, גמדה. לאחר הנישואין פנה לרב וכטפויגל בשאלה, אם לצאת עם אשתו לטייל ברחוב, והרי בכך הוא מתגאה בתכונות נעלות שבזכותן נשא אישה גמדה. אבל אם לא יטיילו יחד, הוא מביישה וכאילו אינו רוצה להיראות אתה ברבים. ענה לו הרב: "בין התגאות ברבים לבין כלימת אשתך, כלימת אשתך גוברת, צא אתה."
האם אפשר לגזור מהקביעה דבר מה גם על מועדון הקרב הפנימי של הרבי מברדיטשוב? האם ביוש חותנו אינו ביטוי של יצר הרע?
כבר נוכחנו: יצר הרע הוא חמקמק ובלתי ניתן להכנעה, ואולי אסור להכניעו. הוא מנוע שמחולל חיים, כי בתוך תוכנו גם אנחנו יודעים: "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן" (בראשית רבה).
כמה רע הוא יצר הרע?
במועדון הקרב הפנימי שמתנהל בתוך נפשו, מצליח הרבי מברדיטשוב לנצח, אבל משלם על כך מחיר יקר