משמעות הדבר היא שהאדם אינו יכול להסתפק בידיעת התורה, אלא עליו להוסיף ו"לקבל" אותה אל תוך ליבו, במעשיו ובעולמו הרגשי.
בהמשך לכך, המושג "תורה" עבור החסידים אינו כולל רק את התורה הכתובה – זו שניתנה בסיני והתפתחה למכלול התורה שבכתב ושבעל פה. עבור החסידים "תורה" היא האמצעי לעבוד דרכה את הבורא, ומכאן – שלימוד תורה ללא זיקה אל המטרה הזאת הוא פגום וחסר.
לפיכך חיפשו החסידים את החיבור אל התורה, שאינו כרוך דווקא בידע פורמלי ובידענות, אלא ב"נשמה" – בעולמו הרגשי של הלומד ובתוכן הרוחני שאליו מכוונת התורה. ואכן, בסיפורי חסידים רבים מופיעה דמותו של הלמדן, תלמיד חכם שקדן ומלומד, אך תורתו פגומה, ללא נשמה. לעומת זאת, פעמים רבות מופיעות בסיפורים דמויות של אנשים שאינם "בני תורה", וידיעותיהם בתורה הכתובה דלות מאוד, אך הם מחוברים אל "נשמת התורה", אל התכלית. רבי זושא מאניפולי, למשל, הוא דמות חסידית מובהקת שלא נודעה כ"תלמיד חכם". למרות זאת, הוא ידע דברים שהיו כתובים בתלמוד הירושלמי מכיוון שהוא "לקח מהיכן שהירושלמי לקח". ובמילים אחרות, התורה הכתובה אינה אלא השתקפות של תכלית רוחנית וחוויה שניתן להגיע אליהן גם ללא הידע הפורמלי.
נוסף לכך, בתולדות החסידות חג השבועות הוא יום מותו של הבעל שם טוב, שנפטר בשבועות תק"כ (1760). הבעש"ט, מייסדה של התנועה החסידית, נפטר בעיר מז'יבוז' שבאוקראינה כשהוא מוקף בתלמידיו הנאמנים. מחזור סיפורים מתאר את יום פטירתו של הבעש"ט, כיצד הלך מתוך שלווה ושלמות רוחנית אל מותו. על פי המתואר, ברגעיו האחרונים עצרו מלכת שני השעונים שהיו בבית – סמל לכך כי כאשר נפטר הרב והמורה הנערץ "הזמן עמד מלכת".