בלי פנים

קהילת ברדיטשוב מתקנת תקנה ולפיה עניי העיר לא יצטרכו עוד לחזר על הפתחים. תחת זאת תינתן להם צדקה, מעין קצבה חודשית מתוך קופת הקהילה. נדמה שהתקנה היא הומנית וצודקת, ויש בצדה הכנסה חודשית מובטחת. יותר מזה, היא נכונה גם הלכתית – על פי הרמב"ם, מתן בסתר הוא המעלה השנייה בגדולתה במתן צדקה: "הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י). ואולם בסיפורנו, הרבי מברדיטשוב מכנה את התקנה "תקנת סדום".
כמו ועד הקהילה בברדיטשוב, גם דמות תלמודית מרכזית מגלה שיש לחשוב מחדש על "מתן בסתר". מר עוקבא, ששימש ראש הגולה בבבל ואב בית דין, היה רגיל לתת מדי יום צדקה לעני אחד. גובה הצדקה – ארבעה זוזים, שנחשב אז סכום נכבד. באחד הערבים הצטרפה אל מר עוקבא אשתו ובדרכם חזרה הביתה מבית המדרש עצרו ליד בית העני. מר עוקבא כהרגלו שלשל את הזוזים מבעד לדלת.
באותו היום החליט העני לראות מי מקפיד לתת לו צדקה מדי יום, ולכן יצא אליהם. השניים, שלא רצו שיראה אותם, נמלטו והתחבאו בתוך תנור חם. לפתע מר עוקבא חש שרגליו נכוות מחום התנור, ואילו של אשתו לא. הוא לא הבין כיצד ייתכן הדבר. אמרה לו אשתו "קודם כל הנח את רגליך על רגלי, שלא תישרף," והסבירה לו כי לא נכוותה, משום שהיא מזמינה את העני אל תוך הבית, כלומר, פוגשת אותו בארבע עיניים (מסכת כתובות, סז ב).
כל ימיו היה מר עוקבא בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, אך באותו רגע בתנור, הוא חש שהייתה לו טעות בסיסית בהבנת האופן שבו יש לתת צדקה, ושכל הרעיון המקודש של מתן בסתר אולי אינו כה מקודש.
אז הייתה הטעות ששרפה את רגליו של מר עוקבא והכשילה את ועד קהילת ברדיטשוב, אך מדוע המעשה של אשת מר עוקבא היה נכון יותר?
התשובה היא העיניים, המבט, המפגש.
הפילוסוף ז'אן פול סארטר עוסק בהגותו בשאלת המבט וקשר העין עם הזולת. על פי סארטר, כאשר מישהו מביט בנו, אנחנו מרגישים מכונסים בתוך הסובייקטיביות שלנו. אז אנו חשים את מלוא עצמנו. אנו מרגישים כסובייקט כאשר אנחנו הופכים להיות מושא למבטו של הזולת. העני בסיפורו של מר עוקבא והעניים בברדיטשוב יחושו כסובייקטים ולא כאובייקטים רק אם נותני הצדקה יביטו להם בעיניים, יראו אותם, יפגשו אותם. למעשה, במתן בסתר מעניקים לגיטימציה לדה-הומניזציה של מקבלי הצדקה ומנציחים את הניכור בין מי שיש להם למי שאין להם.
הדברים "עובדים" גם בכיוון ההפוך. מר עוקבא בורח אל התנור כדי לא לראות ולא להיראות. חברי ועד הקהילה מייסדים מנגנון של הוראת קבע. כך הם לא צריכים להיחשף לכיעור, לחולי, לדלות, לפנים האמיתיות של הנזקקות.
שני הסיפורים האלה חותרים תחת האידיאל של מתן בסתר משום שהוא מונע מפגש אנושי. הם אף מחזירים אותנו אל עצמנו, אל האופן שבו אנחנו נותנים צדקה: אל הוראות הקבע, אל התרומה הטלפונית, אל החלונות הסגורים והפניית המבט מהקבצנים העומדים בצמתים.
אני רוצה לסיים בסיפור קצר לזכרה של סבתה של אמי, שושנה הברי ז"ל. בכל בוקר היה מגיע קבצן ערבי עיוור אל פתח ביתה וקורא: "שושנה, קפה." והיא הייתה מזמינה אותו להיכנס.
יש אנשים שחשים מהו הדבר הנכון לעשותו.