אצבע בעין

זהו "סיפור נאה," מכריז המספר בתחילתו, וגם סיפור קטן, מחזה קומפקטי, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, העוסק באחד היצרים הערמומיים, השתלטניים והבלתי נלאים הקיימים בנפש האנושית – יצר הכבוד. גיבוריו הם רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב בצעירותו, חותנו שאינו מוזכר בשמו, והציבור. המקום הוא בית הכנסת, והזמן הוא שמחת תורה בעיצומו של טקס אמירת "אתה הראית לדעת".
רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוא דמות מוכרת ואהובה בפולקלור החסידי, שהתנחל בלבבות כ"סניגורם של ישראל", הרבי שאינו חדל לעולם למצוא קו זכות בכל אחד מבני עמו בכל שעה ובכל עניין. בסיפור זה הוא מוצג מזווית שונה לגמרי, כאיש צעיר שזה עתה עשה "שידוך טוב", כאשר גביר העיירה בחר בו לחתנו.
שידוך כזה מבטיח חיים נוחים לאורך זמן, ללא דאגות פרנסה, תוך מימוש אידאל רחוק בדרך כלל מהשגה של "תורה וגדולה במקום אחד". התמורה הנדרשת מהחתן עבור יתרונות חייו אינה מתנסחת בחוזה כתוב, אולם היא ברורה לכל מי שעיניו בראשו: כבד את חותנך וחותנתך למען יאריכון ימיך בבור השומן אשר אהבת.
לא בטוח שהחתן הצעיר נהנה ממעמדו כחתן צעיר, עושה דברו של חותנו הגביר, אשר הוא מצדו מבקש רק דבר אחד – לזכות בהתפעלותו ובהתמוגגותו של הציבור. כשהחתן מוזמן לתיבה לקרוא בקול את תפילת "אתה הראית לדעת", טקס שנתי שרק המכובדים שבמכובדים זוכים בו, יודעים הכול שהכבוד הגדול באמירת התפילה בנוכחות הקהל הוא של החותן.
אך החתן תוקע אצבע בעינו של החותן ושל הקהל כולו. הוא משתהה, לוקח את הטלית המונחת על התיבה, עוטה אותה, מהרהר קמעא ושב ומסיר אותה, וכך הוא משתעשע בקהל ובחותנו כמה פעמים, עד שהקהל מאבד את סבלנותו והחותן עוטה בושה וכלימה. רגע לפני שהוא מסולק מהטקס בבושת פנים, נשמע החתן אומר לנמען סמוי מן העין: "אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה 'אתה הראית לדעת'," ויורד בהפגנתיות מן הבמה.
הסיפור הזה, כמו סיפורים חסידיים רבים, אינו סומך על האינטליגנציה של הקורא ועל כן אינו מסתפק בשורת המחץ לסיום אלא ממשיך ומתאר את מצב רוחו הטוב של החתן בשובו הביתה, את פליאתו של החותן ואת הסברו המפורט והלא מתנצל של החתן להתנהגותו החידתית.
אפשר לקרוא את הסיפור כדיאלוג חושפני בין נפשו העילאית, שואפת השלמות, של החתן לבין האויב המר והבזוי, יצר הרע של הכבוד. החתן כאילו אומר ליצר הכבוד: "אם אכנע לך, לא אומַר 'אתה [הקב"ה] הראית לדעת', כפי שראוי לומר, אלא: 'אני, הקטן, אני איראה לדעת', וחלילה לי מלרצות בכך."
הכבוד מתגלה בסיפור נאה זהה כממד אינהרנטי בנפש, גם זו הטהורה ביותר, המתמזג עמה כמעט ללא הפרד. ראו עד כמה עז, ואפילו מצחיק, הוא הקרב הזה בין האיש ויצרו-כפילו. הוא מזכיר אדם העומד מול המראה ועושה פרצופים אל מול דמותו המשתקפת בה. הנה, אומר הקורא לעצמו וחש הקלה מסוימת, אפילו אדם עילאי כרבי לוי יצחק כמעט הובס על ידי התשוקה האינסופית לכבוד, למעמד, להכרה.
ובעוד הקהל והחותן (והקורא) עוצרים את נשימתם, החתן נאבק, אינו מתרצה ללחץ הקהל ("טרחא דציבורא") וברגע האחרון ממש חוטף את טליתו, והחיוך על פניו מעיד על הרגשת "מויחל טויבעס" (מוחל טובות): "לא מעוקצכם, קהל נכבד, ולא מדובשכם!"
לטעמי אפשר לקרוא את הסיפור כמאבק נוסף, מאבקו הפנימי של רבי לוי יצחק הצעיר על דעותיו העצמאיות, על גיבושו כמנהיג שאינו ירא מפני השררה, על התעצמותו הפנימית נוכח חותנו העשיר המספק את מחסורו ונוכח ה"מה יגידו" הנצחי של הקהל, שאפילו הגביר מתיירא מפניו. ה"מה יגידו" הזה הוא אויב מר לא פחות מיצר הכבוד, ורבים וטובים הוסגו ונסוגו לאחור מפני כוחו המגמד, המרוצץ.
כדי להיות סניגורם של ישראל חייב רבי לוי יצחק לצאת מה"שטאנץ" ולהתנער ממנו; אסור לו להיבהל מכוחם של הכסף, השלטון, הפופולאריות, ואפילו ממה תגיד הכלה.
ובאמת, מה תגיד הכלה? ייתכן מאוד שהיא הגיבורה הסמויה, החבויה מעין כמנהג אותם הימים (ולא רק אז). מה חושבת הכלה הצעירה היושבת בעזרת הנשים, מצמידה את אוזניה בחרדה לחרכים הצרים, ושברי התלחשויות ותרעומות מסתננים לאוזניה? האם היא כועסת על חתנה המעז פנים נגד אביה? האם היא חוששת לעתידו-עתידם? ואולי – כך אני מקווה – הכלה האלמונית היא עזר כנגד חתנה, ובזכות הכוח השקט, האהבה והתמיכה שהיא שולחת לו מאחורי המחיצה, מתנער ר' לוי יצחק כארי לצמוח ולהיות מנהיג של אמת, מנהיג שרואה את עמו, מבטא את צרכיו ואינו חת לא מפני ה"עוילם" (הציבור)ולא מפני ריבונו של עולם.