פעם אחת נעדר רבי יהודה אריה אלתר מגור מחדרו למשך זמן מה. כששב אל החדר, מצא שם את אחד מחסידיו מעיין בכתביו שנותרו בחדר, שטרם ראו אור.
אמר ר' יהודה אריה לחסיד: "אמור לי דבר אחד ממה שמצאת בכתבים אלו." אמר החסיד דבר אחד שקרא בכתביו של רבו.
אמר לו הרבי: "אני אומַר לך דבר יפה יותר ממה שאמרת. כאשר עם ישראל הלך במדבר בדרך לארץ ישראל וביקש ממלך אדום רשות מעבר לעבור בארצו, ענה המלך האדומי 'לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ' (במדבר כ, יח). המילה 'פֶּן' מעידה על ספק, ולכן נראה האיום כמוטל בספק – אולי 'בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ'. משונה הדבר, הלוא ראוי היה לומר כי ודאי יֵצא למלחמה!
ואולם הפירוש הוא כי כוונתו של מלך אדום אינה לאיים, אלא להסביר מפני מה הוא חושש – שאם בעתיד יצטרך להילחם בבני ישראל, הם יֵדעו את סודותיו כיוון שעברו בארצו."
"וכך גם אני" – אמר הרבי לחסיד – "מי יודע, 'פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ', ואולי עוד אלחם בך. במקרה כזה, איני רוצה שתדע את סודותיי, ועל כן – הנח לכתביי ואל תקרא בהם עוד."
אל תגלה את סודי
נושאים: