חסיד אחד שהה בלוּבּלִין, עירו של החוזה, ושמע ממנו דרשה על פסוק מפרשת אותה שבוע, פרשת וארא: "וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי" (שמות ו, כא).דרש החוזה: "כשאומר הכתוב 'בני יצהר', הכוונה היא לאלו שרוצים לעשות צוהר, להאיר. עליהם נאמר 'קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי', תחילה הם מתקררים כקרח מלעשות את העברה, אז העברה מתפוגגת ורק אז אומר הקדוש ברוך הוא 'וְזִכְרִי', רק אז הם זוכרים אותי." ואחרי דבריו אלה, כפי שהיה החוזה עושה לעתים, כיסה את פניו בידיו וכל אבריו רעדו במשך כחצי שעה.
הלך אותו החסיד מלוּבּלִין לפְּשִׁסְחַה, עירו של היהודי הקדוש. היהודי הקדוש היה תלמידו של החוזה מלוּבּלִין, אך עזב אותו משום שהעדיף דרך של למדנות תלמודית על פני ההתלהבות הרוחנית של רבו. כששמע היהודי הקדוש שהחסיד מגיע אליו מלוּבּלִין, הזמין אותו אליו לשמוע על המתרחש בלוּבּלִין וגם אם דיברו שם עליו ועל עזיבתו.
כששאל היהודי הקדוש על תורותיו של החוזה מלובלין, השיב החסיד בהסתייגות, "אני לא בטוח שזאת בכלל תורה," ואחר סיפר על הדרשה התמוהה ששמע על פרשת וארא.
אמר לו היהודי הקדוש: "הרי זה פירוש על דברי הזוהר."
השיב לו החסיד: "כל כך גאון אתה, עד שיכול אתה למצוא בדברי החוזה פרשנויות שאפילו החוזה לא חשב עליהן בעצמו."
ענה לו היהודי הקדוש: "נשבע אני כי לכך באמת התכוון החוזה ויש לו עוד פירושים למאות, עד מעבר להשגתי."