זושא רעב

לרבי זושא מאניפולי המופרסם היה מנהג קבוע. בכל בוקר, לאחר תפילת שחרית, לא ביקש מן המשרת שיביא לו אוכל, אלא היה אומר כאילו לעצמו: "ריבונו של עולם, זושא רעב מאוד. הבא נא עבורו משהו שיאכל." וכאשר היה המשרת שומע זאת, היה מביא לפניו את האוכל.
פעם אחת נועצו המשרתים ביניהם והחליטו כי עד שלא יבקש מהם זאת במפורש לא ייתנו לו לאכול.
באותו היום ירד גשם באניפולי. ובשעת ירידת גשמים היו כל רחובותיה של אניפולי מתמלאים בוץ וטיט. כיוון שאדמתה של אניפולי לא הייתה כבושה ועפרה היה כמו חול, וכדי שיוכלו אנשים לעבור מרחוב לרחוב בשעת הגשם, היו מניחים קרשים כמעין גשרים על גבי הבוץ.
באותו היום הלך ר' זושא בבוקר אל המקווה כדי לטבול קודם התפילה, כמנהגו תמיד. והנה בא לקראתו אדם שלא הכירו, אורח שהתאכסן באחת האכסניות שבעיר. כיוון שהיה ר' זושא הולך במלבושים פשוטים, נדמה היה לאורח כעני זקן.
בינתיים הלכו זה לקראת זה עד שנפגשו על אחד הקרשים המונחים על גבי הבוץ. חמד האורח לצון, ודחף את ר' זושא מן הקרשים. מובן שרבי זושא נפל אל עומק הרפש והטיט והתלכלך כהוגן. אחר כך בא האיש אל האכסניה וסיפר על הצחוק שעשה, כיצד הפיל מן הקרש איש עני וזקן אל תוך הרפש.
כיוון שתיאר כיצד היה נראה אותו עני וכיצד היה לבוש, נחרד בעל האכסניה וצעק: "או מה עשית! הלוא זה רבנו הצדיק והקדוש אשר בצלו אנו חיים! כך רגיל הוא ללכת לבדו, בלבוש פשוט וללא משרתים."
נבהל האורח ושאל: "כיצד אפייס את הרבי על הביזיון שביזיתי אותו בקלות דעתי ופחזותי?"
השיב לו בעל האכסניה: "הנה אנחנו מכירים את טוב לבו וענוותו של ר' זושא. בטוח אני כי מיד כשתבקש את סליחתו ימחל לך בלב שלם. אבל עצתי לך שלא תבוא אליו בידיים ריקות – אחר התפילה נוהג ר' זושא לטעום דבר מה. לכן קח בידך 'משקה' ועוגות 'לֵקַח' העשויות דבש וסוכר ותמתין עד שיסיים את תפילתו והלימוד שהוא מוסיף לאחר התפילה. אז תבוא אל ביתו ותבקש ממנו שימחל לך על הביזיון בשכר הנאה זה שאתה מביא לפניו.
מיהר האיש ועשה כך, והלך אל ביתו של ר' זושא. באותה השעה ישב ר' זושא אל השולחן ואמר כדרכו: "ריבונו של עולם, זושא רעב מאוד."
בפעם הזאת לא הגישו לו המשרתים את האוכל, אלא הסתירו את עצמם מפניו והקשיבו לראות מה יעשה ר' זושא.
שוב הכריז ר' זושא ואמר: "ריבונו של עולם, זושא רעב. הזמן לי משהו לאכול."
באותה השעה נפתחה הדלת ונכנס אדם שמעולם לא ראוהו המשרתים קודם לכן. בידו אחז האיש "משקה" ומיני מתיקה והעמיד אותם לפני הרבי וביקש ממנו מחילה. ר' זושא מחל לאיש בלב שלם ואף טעם מן המשקה והמאכלים.
יצאו המשרתים ממחבואם וראו את רבם יושב ולפניו השולחן ערוך בכל טוב. הבינו המשרתים כי מן השמים משגיחים על רבם שיאכל, וחלילה להם להמרות את רצונו שוב.