תן לאורח ללכת

סיפר רבי מוֹטְל מקַלוֹשין:
כמה פעמים זכיתי לארח בביתי את רבי יצחק מווּרקי בימי השבת.
פעם אחת הגיע ר' יצחק אל מקומנו ביום חמישי כדי להישאר עד לאחר השבת. ואולם, לאחר שכבר עמדה העגלה בפתח הבית, אמר כי בפעם זו ימשיך וייסע הלאה, ולא ישהה בביתי. ואני, שכבר הכנתי את הבית לכבודו כראוי, נבהלתי והפצרתי בו, כי בכל זאת יבוא אל ביתי. לבסוף הסכים הרבי, ובא אל הבית.
אז אמר לי הרבי: "אמור נא לי, הלוא המצווה הנשגבה והחשובה של הכנסת אורחים – עליה נאמר שהיא גדולה אפילו מקבלת פני השכינה (תלמוד בבלי, שבת, דף קכז עמוד א) – כיצד ייתכן שמצווה כה נשגבה אינה מופיעה בתורה בפירוש?
כיצד ייתכן שמצווה חשובה פחות, כגון 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ' (דברים כה, ד) נאמרה במפורש בתורה, ואילו הכנסת אורחים רק כלולה בתוך המצווה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח)?"
אז השיב הרבי על שאלתו ואמר: "אילו הייתה מצוות הכנסת אורחים כתובה בפירוש בתורה, היו המארחים מתייחסים לאורח כחפץ של מצווה. כשהיה אורח מגיע, היו לוקחים אותו ומברכים עליו כדרך שמברכים על שאר המצוות. ודאי היו אומרים – 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניס אורחים.' וכדי לקיים כראוי את המצווה, לא היו מניחים לאורח להמשיך בדרכו. ולעתים, כאשר צריך היה האורח להמשיך בדרכו, לא היו מניחים לו לעשות כך, עד שהיה האורח מפסיד ממון בשל כך."
כאן פנה הרבי אליי: "הנה אתה, ר' מוֹטל, איש מסחר ובעל עסקים. יודע אתה כי כשנקבעה פגישה חשובה עליך להגיע בזמן. אם יעכבו אותך לצורך אכילה ושתייה עלול אתה להפסיד את מטרת נסיעתך.
– עכשיו יודע אתה מפני מה כללה התורה את המצווה הזו בתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. כעת, צריך אתה לבדוק אם מתאים הדבר לאורח. ואם לאו – אל תעכב אותו בביתך."
כך אמר לי הרבי, ואחר כך נסע לדרכו.