למצוא יהודי אבוד

פעם אחת התקבצו בחג השבועות כמה מתלמידיו של החוזה מלוּבּלין, כולם צדיקים נודעים: רבי דוד מלֵלוֹב, רבי יצחק מווּרְקי ורבי שמואל מקָארוֹב.
בשעה שהסבו באכסניה שבעיר לוּבּלין חשקה נפשם לשתות מעט מי-דבש. היה שם יהודי צעיר, אברך, שהיה ותרן וטוב לב. כששמע את שיחתם, הלך ונתן להם מי דבש. כשראה שהם משבחים את המשקה שלח להביא להם עוד.
כמה חודשים אחר כך, כשקרב ראש השנה, שוב התקבצו תלמידי החוזה באותה אכסניה שבעיר לובלין. בערב ראש השנה, לאחר שכבר עשו "התרת נדרים", אמר ר' דוד מללוב: "מי ייתן לנו עכשיו את האברך הזה, שהיטיב עמנו."
אמר ר' שמואל מקארוב: "חיפשתיו ולא מצאתיו. אבל כשאמרתי את פרק התהלים הנאמר בתפילת 'שיר של יום', וקראתי את הפסוק 'וַיֹּאמְרוּ – לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' (תהלים צד, ז), עלתה בי המחשבה, אולי הוא מאותם אלו שאומרים כך, ואינם מאמינים עוד באֱלֹהֵי יַעֲקֹב." שמע זאת ר' דוד ואמר: "ובכל אופן, צריכים אנו להחזיר לו טובה."
אברך זה נוהג היה לסחור עם גויים נכבדים, ודבק בהם. ובאותם הימים שלפני ראש השנה רצה להמיר את דתו.
יום לפני התנצרותו סגרו את האברך במנזר, כפי מנהגם. אותו היום ערב ראש השנה היה. ובאותם הרגעים שבהם ישבו תלמידיו של החוזה ונזכרו בו, הרהר האברך הרהור תשובה בלבו. לאחר שהתחרט בלב שלם על כוונתו להתנצר, החליט האברך לשים קץ לחייו, כדי שלא יחלל את השם וימיר את דתו. עלה על הבימה הגבוהה שהייתה במנזר, הפיל עצמו ממנה ומת.
למחרת בבוקר בא הכומר אל המנזר ומצא את גופתו של האברך. כיוון שלא רצה שידעו האנשים שנאספו במקום מה אירע, עקר קרש אחד מן הרצפה, טמן את הגופה תחתיו ואחר כך השיב את הקרש למקומו.
במוצאי ראש השנה שב אחד החסידים מן האכסניה לביתו שבכפר סמוך ללובלין, ומצא כי ביתו נשדד וכל אשר לו נגנב. חזר החסיד אל האכסניה בבכי, וסיפר על הגניבה. מיד הלכו ר' דוד ור' שמואל עם החסיד אל רבם, החוזה מלובלין. אמר להם החוזה: "לכו אל שר המשטרה והוא ייתן לכם מכתב, שבכל מקום שתבואו יעזרו לכם פקידי הממשלה לערוך חיפוש, כדי למצוא את הגנֵבה." ואכן עשו כדבריו של הרבי, וקיבלו לידיהם את המכתב משר המשטרה. בדרכם באו אל הכפר שבו היה המנזר ובו התגורר הכומר. החסיד שביתו נשדד חשש מהכומר, על כן עשה עצמו ר' יצחק מווּרקי כאילו הוא הנשדד. בפולנית שהייתה שגורה בפיו דרש ר' יצחק מהכומר לערוך חיפוש במנזר. הדרישה עוררה את כעסו של הכומר אך הוא נאלץ להניח להם לעשות כן. כשבאו אל המנזר לא מצאו תחילה דבר. צעק הכומר: "כיצד מעזים אתם לערוך חיפוש במקום קדוש!" בתוך שהוא עומד וצועק קרא ר'שמואל מקָארוֹב: "הביטו, קרש זה אינו באותו גובה כמו שאר הקרשים. ודאי שם מונחת הגנֵבה."
נבהל הכומר מאוד ורצה לתת להם כל מה שירצו. לא שעו החסידים לדבריו והרימו את הקרש, ומצאו שם את האברך ולקחו אותו לקבר ישראל. והכומר, שלא רצה שיביאו את הדבר למשפט, נתן להם כסף, את הסכום שנגנב מהחסיד.