סיפר רבי נפתלי מרוּפּשִיץ:
כשהייתי ילד קטן למדתי את האָלף-בֵּית ואת סימני הפיסוק. יום אחד קראתי פסוק מתוך החומש ומצאתי בו שני "יוֹדים" העומדים זה לצד זה. הסביר לי המלַמד כי כשרואים שני "יוֹדים" כאלה, הרי הכוונה למילה "אָ-דוֹנַי", שמו של הקדוש ברוך הוא.
המשכתי לקרוא, והנה הופיעו לפניי שוב שני "יודים", אלא שהפעם היו כתובים זה מעל זה. אני, שלא ידעתי את ההבדל, קראתי גם אותם "אָ-דוֹנַי". אז גער בי המלמד ואמר – "אם שני יודים עומדים זה מעל זה, אין זה שם קדוש, אלא סימן לסוף הפסוק!"
כך למדתי דבר חשוב – אם שני "יהודים" עומדים זה מעל זה ואיש מתגאה על חברו, הרי זה סוף הפסוק לדברי התורה. ואם שני יהודים נמצאים בשווה ואוהבים זה את זה, הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
וכך גם נאמר בפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
– אם שניכם שווים ואוהבים, אז – "אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).
בין שני יוּדים
