בליל שבת קודש אמר רבי ישראל מרוּזִ'ין דברי תורה לפני תלמידיו. אחרי אמירת התורה סיפר:
"רבי זוּשָׁא מאָנִיפּוֹלִי מעולם לא אמר דברי תורה ליד השולחן בזמן הסעודה המשותפת עם החסידים. ומדוע? משום שהיה תלמידו של אבי סבי, המגיד ממֶזְרִיטְשׁ, וכל תלמידיו של המגיד מעולם לא אמרו על שולחנם דברי תורה משלהם, אלא רק מה ששמעו מפי רבם. מדבריו לא גרעו ועליהם לא הוסיפו. אם כן, למה לא אמר גם ר' זושא מתורת רבו? משום שמעולם לא שמע דברי תורה מרבו. הכיצד? בטבעו היה ר' זושא בוער כאש, וכשהיה המגיד מתחיל לומר דברי תורה, מיד כשהוציא מפיו מילה אחת של פסוק שעליו התכוון לדרוש – ואפילו רק "ויאמר" או "וידבר" – היה ר' זושא מרגיש את כל האור שבדברים העתידים להיאמר, ומרוב התלהבות היה מחווה בידיו תנועות נמרצות עד שהיה מבלבל את כל השולחן.
באותו שולחן ישבו צדיקים גדולים, כמו רבי לוי יצחק מבָּרְדִיטְשוֹב, רבי זאב ווֹלְף מזִ'יטוֹמִיר, רבי נחום מצֶ'רְנוֹבִּיל. לקחו את ר' זושא ודחפו אותו מבית המגיד אל החדר החיצוני, שהיה לפני הבית, או למחסן העצים, ושם ניסה לטפס על הקירות הישרים, וצעק בקול גדול את המילה ששמע מפי המגיד: "ויאמר!", "וידבר!", וכיוצא בהן. כך עשה כל זמן שאמר המגיד את דברי התורה, וכאשר הפסיק המגיד – נח גם ר' זושא מן האש שבערה בו והשתתק, והכניסו אותו בחזרה אל הבית. כך, ידע ר' זושא היטב את האור הגדול שממנו שאב המגיד את דברי תורתו, אך את הדברים עצמם לא ידע. לכן לא אמר דברי תורה על שולחנו כל ימי חייו."