בחג השבועות שבו נפטר הבעל שם טוב ערכו לפניו סעודה. בשעת הסעודה אמר הבעש"ט למשרתו שיניח לפניו בקבוק גדול של דבש. הלך המשרת והביא בקבוק קטן. ראה הבעש"ט שלא נתקיימה בקשתו ואמר: "'וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת,' (קהלת ח, ח) – הנה זה סימן שכבר איבדתי את יכולת ההנהגה, ואפילו המשרת אינו מציית לי."
אחר כך אמר: "עד עתה גמלתי עמכם חסד, ועכשיו תגמלו אתם עמי חסד."
אחר כך הלך אל בית הכיסא. דאג לו המשרת, ורצה ללכת אחריו. שאל אותו הבעש"ט: "מדוע דווקא היום תרצה ללוותני? האם ניכר בי דבר מה שונה?" והלך הבעש"ט לבדו.
קודם לכך, מסר הבעש"ט לתלמידיו סימן – כאשר ייעצרו שני השעונים שבביתו, ייפטר מן העולם. והנה, כשחזר הבעש"ט מבית הכיסא ורחץ את ידיו, עצר מלכת השעון הגדול. וסבבו אנשיו אותו, שלא יראה את השעון שעצר. אמר להם הבעש"ט: "אני יודע שעצר השעון, ואיני דואג, שהרי יודע אני בבירור כי כשאצא מפתח זה אכנס מיד בפתח אחר."
ישב הבעש"ט על המיטה, וביקש שיעמדו תלמידיו סביב המיטה, ואמר להם דברי תורה. אמר להם הבעש"ט כי ישנו עמוד שבו עולים מגן עדן התחתון אל גן העדן העליון, וכך מתקיים גם בכל עולם ועולם. ועמוד זה מתקיים בכל אדם ובכל זמן, בבחינת "עולם – שנה – נפש", כמבואר בספרי הקבלה. אחר כך דרש הבעש"ט וביאר על פי דברים אלה את "סדר העבודה" שהיה עורך הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
כאשר סיים, ציווה שיאמרו את הפסוקים שמלווים בהם את מיטת המת – "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ …יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן…" (תהלים צ, יז – צא, א) ושכב וישב כמה פעמים על מיטתו, ושפתיו ממלמלות כוונות, אותיות ומילים על פי חכמת הנסתר. אט אט נחלש קולו עד שלא יכלו עוד תלמידיו להבין את המלים והאותיות היוצאות מפיו. וציווה לכסות אותו בסדין, והתחיל להזדעזע ולרעוד, כמו שהיה נוהג בתפילת שמונה עשרה. ואחר כך נח מעט ונרגע גופו, וראו שעצר השעון הקטן. המתינו התלמידים לראות אם עדיין חי רבם, ולבסוף הניחו נוצה לפני חוטמו, וראו שפסקה נשימתו.
לימים העיד ר' לייבּ קֶסלר, שהיה במקום, כי ראה את נשמתו של הבעש"ט יוצאת מגופו כמין שלהבת שצבעה תכלת.
שני השעונים
נושאים: