הילדה החכמה

נושאים:

סיפר הרב הקדוש מרוּפּשִיץ:
מעולם לא ניצח אותי איש בדברי חכמה, חוץ מילדה קטנה אחת. פעם אחת ביקרתי בעיר קטנה, זעירה ככף יד, ובה רק עשרה יהודים למניין, והיו שם גם בית כנסת וגם בית קברות.
פגשתי ברחוב ילדה אחת ושאלתי אותה: "הגידי לי, מדוע צריכים אתם בית קברות? הרי יש בעירכם עשרה גברים בדיוק. אם אחד מהם ימות, לא ייִוָותְרוּ
אפילו מניין אנשים לתפילה. ואם כך, אסור לאיש למות בעירכם… ואם מותר למות בעירכם, הרי שלא היה צורך לבנות בית כנסת, שהרי לא יהיה בו מניין!"
השיבה הילדה בחכמה: "אכן, בית הקברות נועד רק לאנשים זרים – כמוך – הבאים לבקר כאן…"

רבי נפתלי מרוּפּשִיץ מתואר בסיפורים רבים כאדם משעשע ומלא הומור. בסיפור זה הוא מתלוצץ עם ילדה קטנה ברחוב ונהנה מיכולתה לענות לו בחריפות ובציניות.

ההומור הוא היפוכו של הכבוד המזויף, והוא משתלב באהבת החיים והאדם. אדם בעל הומור כרבי נפתלי אינו מתבייש לשוחח עם ילדה ברחוב, ואף נהנה מכך שמתלוצצים על חשבונו.

כמה פעמים יצא לכם לספר בדיחה מתוך כוונה לשבור את הקרח עם זרים? במובנים רבים זוהי הסגולה הגדולה ביותר של הומור, היכולת לגשר בקלות יחסית בין סוגים שונים של אנשים.
הסיפור מזכיר סיפורים מקבילים בתלמוד שבהם מנצחים אישה, ילד וילדה את רבי יהושע. ראו: תלמוד בבלי, עירובין, דף נג עמוד ב.