א.
בימיו של הבעש"ט גבר מאוד כוחם של המאמינים במשיח השקר שבתאי צבי וממשיכו יעקב פראנק, יימח שמם.
וכבר נודע כיצד עמד פראנק וכפר באמונת היהודים ועמד לצד הכמרים ותבע את הבעש"ט לוויכוח.
באותו הוויכוח נאמר לבעש"ט, שלא ידבר כנגד האיש הכופר הידוע, רק יסביר את דעתו ואמונתו, ולא ידבר דבר כנגד הכופרים ואמונתם.
והיה הדבר קשה מאוד להבעש"ט, אבל השם – "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל א ב, ט), ושמר על הבעש"ט שיעמוד בוויכוח.
אף על פי כן, גברה מאוד כת הנוהים אחר פראנק. וגילו לבעש"ט מן השמים כי כוחה של כת פראנק בטומאה גדול מכוחו של הבעש"ט בקדושה.
עוד גילו לבעש"ט כי אם יתקבצו יחדיו הוא ורבי מאיר מפְּרימישְלַן ואדם נוסף ושמו משה "פַּאסטוך", משה הרועה – יוכלו שלושתם יחד להכניע את פראנק וסיעתו.
כיוון שאמרו לבעש"ט היכן נמצא משה פאסטוך, יצא הבעש"ט לחפשו.
ב.
תחילה הלך הבעש"ט אל ר' מאיר מפְּרימישְלַן.
באותם הימים שוהה היה ר' מאיר באיזה יער ומתבודד. בביתו הייתה אשתו הרבנית בוכה ומייללת על בנה הקטן, אהרן לֵייבּ, שהיה מוטל חולה וקודח בעריסתו.
ומדוע חלה הילד? כך היה המעשה – בכל פעם שילדה אשתו, היה ר' מאיר שולח את נשמתו של הנולד בחזרה אל בוראה ואומר: "לא לילד זה ציפיתי." כך מתו כל ילדיו. וכשנולד אהרן לייב שמרה הרבנית את הילד שלא יראה אותו בעלה וימיתהו. אך כאשר היה הילד בן שנה ומחצה הלך בבית אנה ואנה וראה אותו אביו. הביט בו ר' מאיר ואמר: "נו, אהרן לייב, כעת נאה בעיניי לשלח אותך מכאן." מיד חלה הילד ונפל למשכב ועוד מעט ותצא נפשו. צעקה הרבנית ואין מושיע לה, כי בעלה הצדיק לא שת לבו לזעקתה, אלא הלך אל השדה ולאחד היערות להתבודד כדרכו.
באותה השעה בא הבעש"ט אל ביתו של ר' מאיר ומצא את הרבנית בוכה. שאל הבעש"ט: "מה זאת – למה תבכי?" כיוון שסיפרה לו מה שאירע אמר הבעש"ט: "אל תדאגי כלל. אני אדבר עם בעלך, ועד שאמצאנו ערב אני לחייו של הילד."
מיד הלך הבעש"ט לחפש את ר' מאיר ביער. כשמצא אותו, סיפר לו את סיבת בואו וביקש שיבוא עמו לחפש את משה פאסטוך כדי להתגבר על פראנק הרשע, ושניהם הלכו יחדיו. אז אמר לו הבעש"ט: "אולם עד שלא תסכים כי בנך אהרן לייב יחזור לבריאותו, לא אוכל ללכת עמך." כיוון שידע ר' מאיר כי השליחות חשובה עבור כלל ישראל מוכרח היה לבטל את דעתו. בשל כך, חזר ר' מאיר אל ביתו ואמר לבנו הילד: "אהרן לייב, עדיין לא הוטב לך?" ומיד השיב הילד ואמר: "ברוך השם, הוטב לי." כך נשאר הילד חי וקיים ולימים גדל להיות איש צדיק ומפורסם.
אחר שריפא ר' מאיר את הילד יצאו ר' מאיר והבעש"ט לחפש את משה פאסטוך, הרועה.
ג.
תחילה באו אל עיר אחת, שנודע להם כי שם עליהם לבקשו, ושאלו עליו.
אמרו להם כי איש פשוט הוא משה פאסטוך, רועה צאן באחד מרמות הרי הקרפטים. הלכו אחריו וראו כיצד הוא רועה את צאנו – הצאן נטושים ונפוצים על פני ההרים והוא עומד על שפתו של בקע עמוק שבהר וצועק: "אלוהים מתוק! כיצד יכול אני לעבוד אותך? כך אוכל – אם יהיה לך צאן ארעה את צאנך בחינם." אחר כך דילג וקפץ מעל שפתו של הבקע העמוק מצד לצד, כשהוא חוזר ואומר: "אני קופץ למען השם יתברך."
הביט הבעש"ט כיצד קופץ משה בהתלהבות גדולה כל היום וידע כי גדולה עבודתו של משה את השם מעבודתו שלו.
ד.
הלך הבעש"ט ובא אליו ואמר: "רצוני לדבר אתך." אמר משה: "שכיר יום אני, ואיני רשאי להתבטל מעבודתי ולדבר אתך על חשבונו של בעל הבית." אמר לו הבעש"ט: "והלוא בין כך הנך מתבטל מעבודתך וקופץ מעל הבקע שבהר כל העת." – "נו," השיב משה, "עבור השם יתברך מותר לי, אבל זולת זאת איני רשאי להתבטל."
אמר לו הבעש"ט: "ואני גם כאן לא באתי לדבר אלא עבור השם יתברך, והם ממש ענייני אלוהות." מיד התחיל משה פאסטוך להתלהב מתוך חשק ודבקות בלי גבול, והבעש"ט שב וראה כי עבודתו של משה בוקעת חלוני רקיע ומשברת את כל קליפות הטומאה.
אז אמר לו: "דע לך, כי יש איש אחד שרוצה להרוס את יסוד אמונתנו."
– "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא" (אסתר ז, ה), שאל משה מתוך התלהבות גדולה.
כיוון שראה הבעש"ט שדבריו עושים רושם על נפשו של משה, החל תחילה ללמד אותו מעט יהדות.
שאל הבעש"ט: "האם יש כאן מעיין שנוכל לטבול בו? אז אוכל ללמוד עמך תורת השם."
– "בתחתית ההר יש מעיין נובע," ענה משה, וברגע אחד גלגל את גופו במורד ההר עד למקום המעיין.
לאחר שטבלו במעיין החל הבעש"ט ללמדו אלף-בית ועוד דברים, עד שסיפר לו כי בית המקדש נחרב ועתה יש לבקש על גלות השכינה. באותה השעה הרגיש הבעש"ט כי באה שעת פקידה – וכי ברגע זה ראויים ישראל להיגאל. כך היה בזמן גלות ספרד, וכיוון שחלף הרגע הפכה השעה לשעת שמד וגלו רבים בישראל. פעם נוספת אירעה בשנת ת"ח, וגם אז נהרגו כמה אלפים מישראל על קידוש השם. ידע הבעש"ט כי זו היא הפעם השלישית, ואם יעמדו שלושתם ויתפללו, תמהר הגאולה לבוא.
מיד נעשו רעש ומהומה בשמים והשטן הגביר כוחו, ונתגבר "זֶה לְעֻמַּת זֶה" (קהלת ז, יד) – הטומאה כנגד כוח הקדושה. באותה השעה ידע הבעש"ט כי נתנו לו רק רבע שעה – אם יגבר האויב ויפזר השטן את החיבור שנעשה בין השלושה יאבד הכל, ואם לא יצליח השטן, בוא יבוא משיח צדקנו.
בעוונותינו הצליח מעשה שטן. פתאום פרצה אש בעיר והפעמונים הרעימו להזעיק את אנשי העיר לכבות את האש, כפי שנהוג. נרעד משה פאסטוך ורץ אל הצאן. שאל הבעש"ט: "להיכן אתה רץ?" – "שומע אני את הפעמון. וודאי נתנו בעלי הבית דעתם כי נטשתי את הצאן ועכשיו יבואו ויראו כי אין רועה לצאן, אותי יכו ואת שכרי לא ישלמו." ראה הבעש"ט והבין כי מעשה שטן היה זה, וכי גברה ידו לפזר חיבורם של שלושה צדיקים, "שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן" (בראשית כט, ב), כדי שתתבטל תפילתם. משה פאסטוך ברח אל ההרים והתפרדה החבילה. מיד רצה השטן להזיק לבעש"ט ולרבי מאיר ורק במאמץ גדול נחלצו מידיו. כך נתבטל הדבר ונתרחקה הישועה מלבוא, ונסעו לדרכם.