גנב בר מזל

סיפר רבי נחמן מברסלב:
מעשה בעני אחד שהיה יושב בבית המדרש ולומד. פעם אחת בא חוזה בכוכבים אל העיר ורצו כל אנשי העיר אליו, והעני ישב בבית המדרש ולא הלך.
באה אשתו אליו אל בית המדרש ולא מצאה שם איש מלבד בעלה, כי כולם הלכו אל החוזה בכוכבים. צעקה עליו: "עני עצל וחסר מזל אתה – שלִימַזל! מדוע אין אתה הולך אל החוזה בכוכבים?" אך הוא סירב ללכת.
הפצירה בו האישה עוד, עד שהוכרח ללכת. כשבא אל החוזה בכוכבים אמר לו: "רואה אני על פי המזלות כי מזלך שתהיה גנב." אחר כך שב העני ללימודו בבית המדרש.
באה אשתו ושאלה: "מה אמר לך?"
אמר העני: "כך אמר לי החוזה בכוכבים – קבצן נשאר קבצן."
בערב בא העני אל ביתו ואכל מה שהיה מכנה "הסעודה הגדולה" – וזו לא הייתה אלא חתיכת לחם. בעודו אוכל התחיל לצחוק מעט. – "על מה אתה צוחק?" שאלה אשתו, "בוודאי יש איזה דבר שאינך רוצה להגיד לי. בוודאי אמר לך האיש איזה דבר."
– "לא," אמר העני, "לא אמר לי כלום. סתם אני צוחק."
המשיך העני לאכול, ושוב החל צוחק. שבה אשתו ושאלה כמקודם ושוב השיב לה: "סתם אני צוחק." בתוך כך נתמלא פיו צחוק, עד שגיהק ונדף ריח מפיו. אמרה לו: "ודאי מסתיר אתה איזה דבר." אז אמר לה, כי החוזה בכוכבים אמר לו שמזלו בכוכבים שיהיה גנב. אמרה האישה: "איני רוצה שתהיה גנב. מוטב שנהיה עניים – יהיה מה שיהיה, מה שייתן לנו השם – ולא תהיה גנב."
אחר כך הגיעה שבת, ומן הסתם ערכו את השבת כדרכם תמיד – מעט לחם בתור חלה ותבשיל דל של דגן ושאר מאכלים. בנותיו של העני – ארבע או חמש בנות – חטפו זו מיד זו את מעט הלחם, שלא הספיק להשביע את רעבונן. אמרה האישה: "ריבונו של עולם! כבר נמאסה לי מאוד העניות, עד שהייתי רוצה שתהיה גנב – רק שלא נסבול את הדוחק הזה."
הוכרח העני לעשות כרצונה, והלך לגנוב. תחילה הלך את בית העשיר הגדול שבעיר. כשבא לשם מצא את השומרים ישנים, ואיש אינו שואלו לרצונו. וכיוון שמזלו היה להיות גנב, הלך אל חנותו של העשיר ומצא את המנעול פתוח. נכנס ומצא את תיבת הכסף שבחנות וגם היא אינה נעולה. לקח לו העני ארבע או חמש מטבעות, מה שצריך היה לפרנסת ביתו. כשהביא את הכסף לאשתו אמר לה: "ראי שמילאתי את רצונך. השתמשי במטבעות אלה כי לא אוסיף עוד לגנוב."
"בוודאי," אמרה האישה, "אף אני לא רוצה בכך, אלא שמוכרחים היינו מרוב עוני לגנוב מעט."
לא עברו ימים רבים ושוב צעקה האישה על בעלה: "קבצן ביש מזל! הלוא היית בתוך החנות, ומדוע לא לקחת מספיק כדי שאקנה איזה מעיל?" הוכרח שוב ללכת ולגנוב. הלך אל החנות ומצא שם אדם אחר. שאל אותו העני: "מי אתה?" ענה האיש: "אני גנב. ואתה מה מעשיך כאן?" סיפר לו העני כי גם הוא גנב, ואמר: "נשתתף יחד בגנבות, כי אני בר מזל בעניין זה," והסכים הגנב השני לכך.
חשב העני: "אם נגנוב רק כאן נהפוך את בעל הבית לעני. הלוא אני לא הייתי גונב אלא רק מה שצריך עבור מעיל, אבל כעת יגנוב חברי הרבה ויותיר את בעל הבית בלא כלום." אמר העני לגנב: "למה שנהפוך יהודי לאיש עני? מוטב שנגנוב מן הגויים."
הוחלט ביניהם לגנוב מן המלך, כי בוודאי אפילו מן המלך יצליח העני לגנוב בשל מזלו הטוב. אמר הגנב לעני: "מוטב שנגנוב את בגדי ההכתרה של המלך. יקרים הם כל כך עד שנתעשר לדורי דורות, ואני יודע היכן מונחים בגדים אלה." הסכים העני כי ידע שיוכל לגנוב אפילו את בגדי המלך בשל מזלו.
באו אל הארמון ונכנסו לאחד החדרים הפנימיים, ומצאו את בגדי ההכתרה והיו תפורים בהם כיסים יקרים ביותר. לקחו השניים את הבגדים והלכו. אחר כך החלו להתקוטט ביניהם, כי בגד אחד היה גדול והשני קטן. הגנב אמר כי לו מגיע הגדול, הלוא הוא שידע על הבגדים ורק בשל כך יכולים היו לגנוב אותם. העני אמר כי בזכותו ובזכות מזלו יכולים היו לגנוב, ועל כן הוא זכאי לבגד הגדול. לבסוף אמר העני כי ילך לשאול את המלך מי מהם צודק. "וכיצד אפשר הדבר?" שאל הגנב. אמר העני: "בכל זאת תראה כי אלך ואשאל את המלך." אמר הגנב: "אם תצליח בכך אתן לך מרצוני את הבגד הגדול."
הלכו יחד ובאו אל המלך. כשבאו אל חדרו של המלך מצאו שם אדם נוסף, שישן במיטה ליד המלך. היה זה האיש שתפקידו לספר למלך מעשיות כדי שיירדם. באו שניהם ואחזו את מיטתו של המלך בעודו ישן עליה, ונשאו את המיטה אל חדר אחר. בתוך כך התעורר המלך והיה סבור שהוא בחדרו. מיד התחיל העני לספר למלך את המעשה: שהיו שני גנבים, אחד שהיה עני ובר מזל והשני שידע על הבגדים, ושאל את המלך למי מגיע הבגד הגדול. כעס המלך ואמר: "מה השאלה? בוודאי מגיע לעני, כי בגלל מזלו גנב אותם. ואתה – מוטב שתספר לי מעשייה!" סיפר העני מעשייה למלך עד שנרדם, ונשאו את המיטה בחזרה אל חדרו של המלך.
בבוקר נודע כי נגנבו בגדי ההכתרה של המלך. נזכר המלך כי האיש הישן בחדרו סיפר לו בלילה את סיפורם של הגנבים, וגם שאל למי מגיע הבגד הגדול. אמר המלך כי בוודאי ידע האיש על הגנֵבה. חקרו את האיש והכו אותו, אך הוא לא ידע דבר. וכמה שהרבו להכות ולענות אותו לא ידע לומר להם כלום.
שלח המלך לקרוא לראש הכמרים, לשמוע מה יאמר ולשאול אם ייתכן דבר זה. כששמע הכומר על מה שאירע אמר כי ייתכן ולא ידע מְסַפר המעשיות על הגנֵבה, ואולם שטות היא מה שפסק המלך כי הבגד הגדול מגיע דווקא לעני. כעס המלך על הכומר, שחשבו לשוטה, ורצה להעניש את הכומר אך לא יכול היה.
כמה שחיפשו את הבגדים שנגנבו לא מצאו דבר. ציווה מלך להכריז כי מי שגנב יבוא ויודיע על כך, כי לא יעשו לו דבר. המלך רצה לדעת כיצד ייתכן הדבר שהצליחו לגנוב את הבגדים מביתו.
מתגודדים היו בני אדם ברחובות ומספרים על מה שאירע ועל מה שהכריז המלך. ראה העני בני אדם מתקבצים ושאל אותם: "על מה אתם מספרים?" אמרו לו. אמר העני: "מה הרעש והמהומה. מי שגנב – יחזיר." גערו בו האנשים על דבריו. המשיך ללכת ומצא עוד אחרים שהיו מדברים בעניין זה, ואף להם אמר כך. צעקו עליו ואמרו לו: "קבצן! מתאווה אתה לגרדום? הלוא יאמרו עליך שאתה יודע מי הגנב!" אמר: "יודע אני." אמרו לו: "אם יודע אתה – לך ותגיד!" – "אגיד," אמר העני.
בא העני אל המלך ואמר: "יודע אני מיהו הגנב." אמר המלך: "רוצה אני מאוד לראות אותו." השיב העני: "אני הוא."
נשק לו המלך ושאל: "ואיך גנבת?" סיפר העני את כל המעשה לפני המלך, אחר כך שלח למצוא את הגנב השני, והם החזירו את שני הבגדים למלך.
אמר לו המלך: "הכול מחול לך וגם כתרים אני נותן לך, ובלבד שתסייע בידי בתחבולות כיצד להזיק לראש הכמרים, כי אני כועס עליו." אמר העני: "כן אעשה."
ציווה העני שיתפרו לו בגדים כמו שלובש ראש הכמרים בשעת התפילה. אחר כך ביקש שיצודו עבורו הרבה סרטני מים וגם יביאו נרות רבים. לבש העני את בגדי הכומר, הדביק נר לכל אחד מן הסרטנים, והניח להם לרוץ בתוך בית תפילתם של הכמרים. הוא עצמו עמד בלבוש הכומר על הבימה הגבוהה אשר שם, והתחיל לצעוק בקול גדול. שמעו אנשים רבים את קולו ובאו לשם, וביניהם גם ראש הכמרים. כשנכנס ראה שלהבות אש מדלגות על הארץ וקול קורא אליו מן הבימה. נבהל ראש הכמרים מאוד ולא ידע מהו דבר זה. קרא העני מן הבימה ואמר: "עבורך באתי, להכניסך מיד לגן עדן!" שמע הכומר ונפל על פניו.
"אך לפני שתיכנס אל גן עדן, צריך אתה ללכת קצת אל הגיהינום. רק אחר כך יכניסו אותך לגן עדן," אמר העני.
אז ציווה העני על הכומר להיכנס אל השק שהכין לשם כך. כשנכנס הכומר אל השק, קשר אותו העני, הביא את השק לפני חצר המלך ותלה אותו שם. אחר כך בא ובישר את הדבר למלך. בינתיים באו אנשים וראו איש תלוי בתוך שק, ולא ידעו מי זה. התחילו ליידות בו אבנים רבות, וגם הכו ופצעו אותו עד שנשברו כל שיניו.
כל אותו זמן לא ידע הכומר אם אמנם זהו הגיהינום או שאין זה אלא דבר עורמה כנגדו. לאחר שהכו אותו מכות רבות, ציווה המלך להשליך את השק ולשחרר את הכומר. יצא הכומר מן השק בחרפה רבה.