"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכיסא" (תלמוד בבלי, ברכות, דף כד עמ' ב).
עקרון יסוד בתורת הקבלה הצפתית (קבלת האר"י) הוא שבעת שבירת הכלים, כאשר מערכת העולמות התרסקה ושברי כלים וקליפות נפלו מטה, וניצוצות האור שהיו בהם התפזרו והתערבבו עם שברי הקליפות, נפלו הניצוצות המעולים מטה אל תחתיות ההוויה ונוצר עולם הפוך שבו ההוויות המעולות מצאו עצמן דווקא במקומות הנמוכים ביותר.
מודל זה של הקטסטרופה שקרתה בעת תהליך הבריאה ידוע לרבים, אולם מעטים נותנים את הדעת על כך שעל פי תורת הקבלה זהו עולמנו.
החסידות לקחה מודל זה ברצינות רבה וראתה בו יסוד להבנת המציאות. אמנם זוהי מציאות של גלות, אולם גלות, על פי תורת החסידות, הוא מצבו של העולם כולו ואף של האלוהות עצמה שגלתה לתוך עצמה כדי לאפשר מציאות ארצית שאף היא נתונה בגלות.
ובמציאות זו, סיפורים חסידיים הם מורי דרך לאדם – להלך בין קליפות ושברי כלים כדי למצוא בהם ניצוצות אור גנוזים, ללקטם ולהשיב בכך לקהילה וליחיד מידה כלשהי של תקווה ונחמה.
תובנה זו שופכת אור על רבים מסיפורי החסידים. הרוח הקבלית היא העולה מתוך הסיפור שלפנינו. מה שמשבש את רוח הסיפור הוא ההומור המיוחס לר' נפתלי. קרוב לוודאי שההערה המייחסת "בדיחותא" לרבי מרופשיץ אינה אלא תוספת מאוחרת של מי שלא הבין את רוח הסיפור החסידי.
סיפרו על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שבאו חסידים ואמרו לו שהעגלונים מחללים את קדושת התפילה. בעת תפילתם, כך אמרו, ממשיכים העגלונים לזפת את גלגלי העגלות. הלך ר' לוי יצחק אצל העגלונים, וחזר ואמר למקטרגים: לא הבנתם כלל. העגלונים, גם כשהם מזפתים את גלגלי העגלות, הם עטופים בטליתות. הנה גם בסיפור זה מתגלה הקדושה במקום ירוד ובלתי צפוי.
הקדושה, טוענת החסידות, אינה מצויה במרומי רקיעים ולא רק בתוך בית המדרש. בכל מקום מצויה קדושה. חביב היה על הוגי הקבלה והחסידות הפסוק מספר הזוהר: "לית אתר פנוי מיניה", שפירושו – אין מקום שאין בו קדושה. עיקרון זה הוא אוניברסלי במיסטיקה ואפשר למצוא אותו בתורות מיסטיות שצמחו בתרבויות שונות. "את הבודהה תמצא גם בסיר לילה" יאמר לך הנזיר הטיבטי. תלמידו של ג'לאל א-דין רומי, שהלך למכה לקיים את מצוות החג', שכב לישון לעת ערב בקרבת הכעבה. שומר המקום בעט בו והעירו בכעס: "הכיצד אתה מעז לשכב כשרגליך אל הכעבה?" אמר לו הסופי: "הנח בבקשה את רגליי למקום שאין בו אלוהות."
סיפורים מסוג הסיפור שלפנינו קוראים תיגר על התפיסה הטהרנית שרואה את העולם כנחלק לטהור וטמא, לנעלה ושפל. על פי התפיסה המשתקפת בסיפור זה, הכול מצוי בכול ועל היחיד מוטל לעסוק בבירור הניצוצות, לברור את המעולים שבהם וליטול חלק במלאכת התיקון בכל מקום שבו הוא נמצא.
ספר הזוהר מציג עיקרון שעל פיו לכל הוויה גשמית בעולמנו יש מקבילה בעולמות העליונים: "בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת… ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העולם הזה והעולם של מעלה… וכולם בשעה אחת נבראו, וכל מה שלמטה יש כנגדו למעלה וכל מה שיש למעלה כדוגמתו למטה והכל אחד…" (זהר ח"ב כ, ע"א). עיקרון זה של השתקפות הדדית בין עליונים לתחתונים הועתק בחסידות לעולמנו שלנו, ובא לידי ביטוי בסיפור שלפנינו.
גרשם שלום, גדול חוקרי המיסטיקה היהודית, ראה בהגות החסידית "פסיכולוגיזציה של התיאוסופיה הקבלית". עיקרון זה נוסח בפשטות בידי ר' מנחם מנדל מוויטבסק בלשונו הציורית: "מה שביקשו הוגי הקבלה לגלות בעולמות עליונים, ביקש הבעל שם טוב לגלות ברחובות העיירה".
אנו רואים אפוא שהעקרונות של תורת הקבלה לא רק שמכילים את יסודות ההגות החסידית אלא גם טווים חוטים בין ההגות ובין הסיפורת העממית. האברך המבקש את גאולתו ימצא אותה בעולמו הפנימי, בהגיגים העולים במוחו, ויגלה את הקדושה גם במקומות הנמוכים והנחותים – "לית אתר פנוי מיניה".