הגדה חדשה

קיימים לא מעט סיפורים שבהם מסופר כי היה צריך לערוך את שולחן הסדר של רבי לוי יצחק מברדיטשוב יותר מפעם אחת, משום שבהתפרצויותיו האקסטטיות בזמן קריאת ההגדה, היה מקלקל את סדר השולחן. בסיפור זה נדמה שקורה ההפך: רבי לוי יצחק מרוצה מניהול הסדר שערך – עד כדי כך שהוא מגיע להרגשה של התפארות.
מדוע מתפאר הרבי בלבו? הוא מתפאר בזכות הכוונות המדויקות שהרגיש שכיוון בזמן הסדר. היות שרבי לוי יצחק אינו אדם רגיל אלא צדיק וגדול בתורה, מגלים לו מן השמים שפלוני אלמוני הגר בעירו ושמו רבי חיים הסבל ערך סדר פסח נאה יותר ממנו. המילה "נאה" חשובה כאן מפני שהיא מציינת כוונה, דיוק ויופי. מה קורה אם כן לרבי לוי יצחק כשהוא שומע שפלוני אלמוני, שאינו אלא סבל, ערך סדר טוב ממנו? האם לבו המתפאר נשבר? האם הוא חושש שבעולמות העליונים מסתייגים מנחת הרוח ששרתה עליו? ככל הנראה לא זה מה שמעסיק אותו. לבו לא נשבר והוא אינו נבהל. רבי לוי יצחק מגלה סקרנות ורצון להכיר את רבי חיים הסבל, שהסדר שלו עשה רושם גדול, והוא מוצג על ידי הקול השמימי כרבי וכסבל.
בהוראת רבם, תלמידיו של רבי לוי יצחק נפוצים מיד בכל רחבי העיר, כמו צללים, כדי לאתר את חיים הסבל. אך כשהם מגיעים לביתו, אשתו פותחת את הדלת, ואינה מבינה על מה ולמה מגיעה פמליה שלמה אל אדם שיכור שנמצא ישן בביתו.
לאחר שהביאו התלמידים את רבי חיים הסבל אל רבי לוי יצחק, יושבים השניים זה מול זה. מעמדם הפוך לחלוטין, ובאופן אירוני גם שמם מעיד על הפער העצום ביניהם: לרבי לוי יצחק שני שמות מלאי חשיבות, ואילו ליושב מולו שם פשוט, שאינו מופיע לא במקורות ולא בספרות חז"ל, ואליו נוסף גם תוארו – סבל. השם חיים מרמז על טבעיות ויצרים, והתואר סבל אינו יכול שלא להזכיר לנו סֶבֶל ואגב כך את סבלם של בני ישראל ואת קטע האגדה "עבדים היינו לפרעה במצרים".
כשחיים הסבל מוזמן לשבת מול הרבי וזוכה לחיבתו, נדמה שמשהו עומד להשתנות במצב היחסים בין השניים. אבל מחקירתו של הרבי מתבהר לנו שחיים הסבל אינו ראוי לשם רבי. הוא בור ועם הארץ המשועבד לתשוקותיו הגשמיות. אפשר לדמיין את צחוקם החבוי של התלמידים לשמע דבריו של חיים הסבל השתיין, שקורא למצרים צוענים, ואפשר לדמיין גם את רצינותו של רבי לוי יצחק החוקר אותו ומגלה את בורותו, ויחד עם זאת גם את האותנטיות ואת עולם היצרים הבלתי נשלט שלו.
חיים הסבל שתה ערב ליל הסדר יין שכר של שמונה ימים כדי לא לעבור על דיני הפסח – מין מסירות נפש אבסורדית, כשהאבסורד מוכפל בשכחתו לבער את החמץ מביתו.
חיים הסבל זורם עם החיים, רבי לוי יצחק חי על פי ההלכה הקפדנית ומכוון כוונות מיסטיות, אך לא די לו בזה – תואר נוסף יש לו לרבי לוי יצחק: הוא נקרא גם סנגורם של ישראל, על ניסיונותיו הרבים למצוא חן במעשיהם הפשוטים של אנשים כמו חיים הסבל, שלא קיים את הסדר כהלכה. המפגש בין השניים גורם לחיים הסבל לבטא בדרך עממית את ההגדה של פה סח דרך קושיותיו של רבי לוי יצחק. כך נוצר מעין טקס של הגדה אישית על סבל ועבדות.
דבריו הכנים של רבי חיים עושים שוב רושם בשמים, שהרי הם סיפור ההגדה העכשווית: העבדות והבורות לא תמו. לכן סופו של הסיפור מכמיר לב. חיים הסבל שב לביתו אל אשתו. לוי נשאר לוי, וסבל נשאר סבל – היציאה הסופית מעבדות לחירות תידחה. הרבי נשאר עם תלמידיו הרבים, חיים הסבל ימשיך לזרום בפשטות ובטבעיות עם אורח החיים שלו. בעולמות העליונים הוא אמנם נקרא רבי, אבל בעולם המציאות הוא נשאר חיים הסבל.