תאווה משובחת

נושאים:

אחד הרבנים החשובים שבגַליציה אמר פעם לרבי יהודה צבי מרַזלָא: "נראה לי כי הרצון להיות אדמו"ר ורבי של חסידים גם הוא תאווה ככל שאר התאוות."
"אמת," השיב ר' יהודה צבי, "אלא שלזו התאווה זוכים רק אחרי שמתגברים על כל התאוות האחרות."

האם התאווה לרבנות ראויה? גם את הרצון להיות מנהיג או רבי של חסידים ניתן להגדיר כ"תאווה", ואף על פי כן מדובר כנראה ב"תאווה משובחת" שראויה להערכה.

האם יש הבדל בין הרצון להיות מנהיג של חסידים לבין תאוות אחרות? הרב מגליציה (רבי עֵנזיל מסטְרי) חושף את ה"תאווה" – הרצון לכוח והאגו – העומדת מאחורי השאיפה להיות מנהיג חסידי.
רבי יהודה צבי, רבי חסידי בעצמו, אינו חולק על כך. הוא מסכים כי אין להימלט מן האגו וה"תאווה" שבדבר, ואף על פי כן הדבר ראוי בעיניו. הרי כדי לממש את התאווה הזאת צריך אדם להתגבר על תאוות רבות אחרות, ולוותר על דברים רבים שאינם ראויים.
על פי הנחת היסוד שבסיפור זה, כולנו מוּנעים מתוך דחפים נחותים כמו הרצון לכוח וכבוד. המצב הראוי הוא להשתמש בדחפים האלה כדי לעשות משהו נכון ומועיל, ולאו דווקא לנסות ולהתגבר על הדחפים האלה.

זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, טען כי האדם פועל מתוך דחפים יצריים, אך הוא לומד לעדן אותם ולתעל אותם למטרות ראויות.
בטקסט המקורי מוזכר כינויו העממי של אדמו"ר בפי החסידים – "גּוּטֶער יוֹד" ("גיטֶער יִיד" – בהגייה החסידית-פולנית), כלומר: "יהודי טוב".