זמן קצר לאחר שעלה לארץ, נפטר בירושלים רבי שאול ידידיה טַאוּבּ, האדמו"ר השני בשושלת מוֹדְז'יץ. פטירתו הייתה בתאריך חגיגי – כ"ט בנובמבר תש"ח (ט"ז בכסלו) – הלוא הוא יום ההכרזה החשובה של האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. כשיצא מסע ההלוויה לכיוון הר הזיתים באו החסידים במבוכה – הרחובות מלאו חוגגים צוהלים, והם עוברים ביניהם אבלים וחפויי ראש. אז נענו החסידים ואמרו: דווקא כך ראויה שתהיה הלווייתו של אדמו"ר מודז'יצאי. הנה כתוב "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (תהלים קו, מד), ומכאן שה"צרה" וה"רינה" אינן צרות זו לזו אלא עולות כאחת.
בד' באייר תשמ"ד נפטר בנו, האדמו"ר רבי שמואל אליהו טאוב,, וכשיצא מסע הלווייתו מרחוב דיזנגוף בתל אביב כבר נכנס יום העצמאות. שוב באו החסידים במבוכה – הם אבלים, וברחובות זיקוקין די-נור וקולות צוהלים. נענו זקני החסידים ואמרו: כך בדיוק ראוי שיהיה, "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם".
שמחה לאבלים
