ר' נחמן נוסע לארץ ישראל – פרק ההכנות לדרך והפרידה ממשפחתו

בערב חג הפסח של שנת תקנ"ח יצא רבי נחמן מברסלב מן המקווה ואמר לאדם שליווה אותו: "בשנה זו אהיה בוודאי בארץ הקודש." אחר כך, בחג הפסח, אמר ר' נחמן דרשה על הפסוק: "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ" (תהלים עז, כ), והקשה על סתירה בגוף הפסוק, ואחר כך דרש ותירץ את הקושיה. מתוך דברי תורתו הבינו חסידיו כי בוודאי ייסע בקרוב לארץ ישראל.
כאשר שמעה זאת אשתו שלחה את אחת מבנותיה אליו, לשאול אותו: "איך יכול אתה לעזוב? ומי יפרנס אותנו?" השיב ר' נחמן לבתו: "את תלכי לבית מחותנך. אחותך הגדולה – ייקח אותה ודאי מישהו לביתו להיות משרתת. את אחותך הקטנה יאסוף ודאי מישהו אל ביתו מתוך רחמנות, ואמך תוכל להיות משרתת במטבח באחד הבתים. את כל מה שיש בביתי אמכור עבור הוצאות הדרך, וכך אסע."
כששמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכי ובכו כמה ימים. אך לא הייתה לו רחמנות עליהם ואמר כי לא יוותר על נסיעתו – "יהיה מה שיהיה – אסע בוודאי. כי רובי כבר שם, והמיעוט מצטרף אל הרוב."
עוד אמר: "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, ואני יודע כי יהיו לי עיכובים ומניעות גדולים, בלי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי ורוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם. כל עוד נפשי בי אסע, והשם – הטוב בעיניו יעשה."
עוד אמר: "בכל פסיעה ופסיעה אל ארץ ישראל תהיה לי מסירות נפש. מוכן אני לנסוע אפילו בלי מעות, יהיה מה שיהיה. ואם מי מכם ירצה לרחם עליי, ייתן לי מעות." מיד נסעו חסידיו אל העיירות הסמוכות וקיבצו סכום כסף כדי שיוכל לצאת מיד לדרכו. כי כל הנסיעה נעשתה בדחיפות גדולה, וראו שאי אפשר לעכבו בשום אופן. ובח"י באייר נסע מביתו אל ארץ ישראל עם אחד מאנשיו.