בכל ליל שבת, אחר תפילת קבלת שבת, נוהג היה רבי אריה לֵייבּ, "הסבא משפּוֹלי", לרקוד ריקודים נפלאים. הציבור היה מזמר והוא היה מסתובב ורוקד במחיאת כף ובמהירות מופלאה. כל מי שראה זאת העיד כי ריקוד זה היה למעלה מכוחו של בן אנוש.
פעם אחת התארח אצלו בשבת רבי אברהם "המלאך". כאשר התחיל "הסבא" לרקוד התבונן בו "המלאך" היטב והביט בכל פסיעה וריקוד – כיצד מרים וכיצד מציב את רגלו על הארץ.
אחר התפילה פנה "המלאך" אל הסבא, ואמר: "אתה רוקד היטב. לא ידעתי איך רוקדים באמת לפני ה'כלה' – שבת המלכה – עד שראיתי את הריקוד שלך. עתה ראיתי כי בכל הצבת רגל על הקרקע ובכל מחיאת כף כיוונת כוונות ועשית 'ייחודים' על פי חכמת הנסתר."
השיב לו הסבא: "כוח זה קיבלתי מברכתו של הבעל של טוב, שבירך אותי שבכל מקום שבו אדרוך תתחבר הרגל שלי היטב אל הארץ."
– "אבל לא רק כוונות וייחודים יש בכך," אמר "המלאך", "אתה רוקד גם כן יפה ובפשטות עם מוזיקת הניגון, כמו הרקדנים המומחים. מאין אתה יודע לרקוד כך?"
צחק הסבא והשיב: "אליהו הנביא הוא שלימד אותי לרקוד יפה. אספר לך את המעשה:
כאשר הייתי נע ונד והלכתי ממקום למקום נודע לי כי באחד הכפרים נתפס יהודי ונכלא בשל חובותיו לאדון הכפר, שהיה מן השרים הגדולים המכונים 'גראף'.
אותו הגראף לא היה רשע כל כך, אך המושל שניהל את כל ענייני הכפר היה שונא ישראל גדול, והוא שהסית את הגראף לאסור את היהודי.
באותם ימים היה מותר לאדוניהם של כפרים לדון לחיים ולמוות בלי משפט. בכפר ההוא, כאשר אסרו יהודי בשל חוב, היו שמים אותו בבור עמוק, שאליו הורידו רק מעט לחם ומים פעם בשבוע. היהודי המסכן היה נותר בבור עד יום ההולדת של האדון. אדונים רבים הגיעו לחגיגת יום ההולדת ועשו משתה ושמחו שמחה גדולה, והביאו את היהודי לרקוד לפניהם כדי לשעשעם. ואם סבור אתה כי בבגדיו היה מרקד – לא כך הוא. אלא היו מלבישים אותו בעור של דוב שיובש כך שנראה כמו דוב חי ממש. היו מכניסים את השבוי היהודי אל עור הדוב, קושרים לצווארו שלשלת ברזל, ואדם אחד היה מנהל ומוביל אותו אל ההיכל הגדול שבו יושבים האדונים הנכבדים. שם היה עליו לרקוד לפי המוזיקה שניגנו המנגנים, לכל ניגון היה הריקוד המיוחד לו. לפני שהיה השבוי מתחיל לרקוד היו מכריזים, שאם ירקוד הדוב יפה יוכל ללכת לביתו. יתרה מזאת – אם ירקוד יפה יותר מן האדם שמוביל אותו, יותר לו להתנפל עליו ולהכותו כדרך הדובים. ואולם, אם לא ירקוד היטב ולא ישמח את האדונים – ישלחו אותו 'לרקוד' עם הכלבים הגדולים והרעים שבחצר, שיקרעו אותו מיד לגזרים.
ובכן, אותו יהודי ישב זמן רב בבור וניזון רק ממים ומלחם בדוחק, ולא היה לו כוח אפילו ללכת כמו שצריך, ובוודאי שלא יכול היה לרקוד כשהוא לבוש בעור דוב. באותו זמן נגלה אליי אליהו הנביא ואמר לי שאלך לכפר הזה, ואשכיר את עצמי למלמד של ילדים צעירים בבית אחד היהודים שבכפר. כך אגלה את כל הפרטים הנחוצים לי כדי להציל את היהודי משיני הכלבים, על ידי שאחליף אותו וארקוד במקומו בעור הדוב. שאלתי את אליהו הנביא איך אוכל לעשות כן, הרי איני מבין דבר בריקודים ואיני מכיר את שמותיהם. ואם יפקדו עלי לרקוד 'קוֹזַק' ואני ארקוד ריקוד אחר – רע ומר יהיה. הודה אליהו לדבריי, ולימד אותי לרקוד – ריקוד אחר ריקוד, עד שנעשיתי רקדן מומחה.
באותם הימים בדקתי כיצד ניתן להיכנס אל הגן שבו נמצא בור השבי. נודע לי כי ניתן להוריד אדם אל הבור בעזרת חבל, אך קשה יותר לטפס דרכו מעלה.
האדון היה נוהג לערוך את משתאותיו בשעות הלילה. יום אחד לפני כן, בשעת לילה, התגנבתי אל הגן דרך חור שהיה בגדר ובעזרת חבל ויתדות ופטיש השתלשלתי מטה אל הבור. היהודי השבוי נבהל מאוד, אך הרגעתי אותו וסיפרתי לו שבאתי להצילו ממוות, וסיפרתי לו מה רוצים לעשות עמו. חיזקתי את נפשו במעט יין שרף שהבאתי עמי, וניחמתי אותו כי השם יתברך יעזור לו בוודאי.
שחררתי את החבל שהבאתי מקשריו, כדי שלא יהיה ניכר שנכנסתי אל הבור. אחר כך החלפנו את בגדינו. אני לבשתי את מעיל ה'קפּוֹטָה' המרקיב והמסריח שלו, והוא לבש את הקפוטה שלי. הסברתי לו, שכאשר יבואו לקרוא לו אל החגיגה כדי שירקוד, אצא אני במקומו, והוא ימשיך להתחבא בבור עד שאלך עם השומרים, ואז ילך לביתו דרך החור שבגדר הגן.
וכך היה – סמוך לחצות נשמעו קולות צחוק גדולים עד לבור ואחר כך נפתחה דלת הברזל הנעולה ואיש שכבר היה חצי שיכור קרא ליהודי לצאת החוצה. זחלתי אליהם על ארבע, בעודי גונח ונאנח כאילו איני יכול ללכת על רגלי, כדי שלא יחשדו בי שאיני אותו יהודי. הם צחקו צחוק גדול, ומיד זרקו עליי את עור הדוב, קשרו לצווארי את השלשלת ובעודם צוחקים הובילו אותי אל האולם. על-פי הסימנים שנתן לי השבוי היהודי ידעתי כי האיש המוביל אותי הוא המושל שונא היהודים. הוא שגרם לגראף לשים בבור את היהודי, וכעת רצה בעצמו לזרוק אותי אל הכלבים, כי היה בטוח שלא אוכל לרקד כנגדו.
כאשר הביאו אותי אל האולם נעשה שם צחוק גדול וכולם מחאו כף בשמחה. כולם הקיפו אותי, נהגו בי בבוז ובקלון וצחקו הרבה, ואז הוכרז כי כל הקרואים ישבו במקומם וישתתקו.
בא אחד ועמד לפניי, לבושו אדום מכף רגל ועד ראש, כתליין. בידו היה נייר והוא קרא את דיני: אם ארקוד יפה כפי שצריך על פי תנועות הניגון ואשמח בכך את הקרואים – אצא חופשי לביתי עם עור הדוב. אם אנצח את הרוקד שכנגדי המנהל אותי – יש לי רשות להתנפל עליו ולהכותו. ואם אכשל – יבוא קִצי, המנהל שלי ייקח אותי אל הכלבים, והם כבר ילמדו אותי לרקוד.
שקט השתרר, הסימן ניתן והמנגנים פתחו ב'קוזק'. תחילה החל המנהל אותי לרקוד כנגדי, ואז נתן לי אות להתחיל לרקוד בעצמי. רקדתי היטב – טוב הרבה יותר ממה שרקד הוא. צחוק נשמע בין הקרואים וכולם מחאו כף, וסימנו למנגנים שיעצרו מלנגן.
ראיתי על פניו של המנהל את הבהלה הגדולה שבה היה שרוי. רשע זה לא שיער כי כך יקרה.
שוב יצאה פקודה לנגן 'מאזאר' עבור הדוב והמנהל שלו. כאשר התחיל הניגון, החל המנהל להסתובב יחד אתי כמקובל בניגון זה, אבל כיוון שהיה שתוי מאוד לא יכול היה לעמוד על רגליו ונפל ארצה. מיד התנפלתי עליו כדוב והתחלתי להכותו ולחנוק אותו. התחיל האיש לצעוק בקול ובין הקרואים – מהומה. יש מהם שאמרו שיפה אני עושה, כי הרשות בידי להכותו כרצוני, וכך המשפט. אבל שני אדונים רצו אליי והתחננו בפניי על חיי המנהל הזה, שלא אמית אותו. ואמרו לי כי אני חופשי, ומוטב שארוץ לביתי לשמח את אשתי ובני ביתי.
אז הרפיתי מן המנהל, והם מיהרו אליו להחיותו מן המכות. הוא שכב על הארץ מעולף ואני רצתי, לבוש בעור הדוב אל בית היהודי, ונעשתה שם שמחה גדולה."
כשסיים הסבא את סיפורו פנה אל ר' אברהם "המלאך" ואמר לו:
"נו, ר' אברמלֶה, בוודאי מבין אתה כעת כיצד אני יודע לרקוד היטב. הרי היה לי מורה טוב."
ענה "המלאך" ואמר: "אם כך, הריקודים שלך טובים מן התפילות שלי."
ריקודו של הסבא משפולי
