פרדה מוקדמת

בליל שבת האחרון שלפני פטירת רבי שמחה בּוּנים מפְּשִׁיסְחָה, רצה רבי אברהם משה, בנו, לבקרו. קרא ר' אברהם משה לרבי יוּדְל, משרתו האישי, והלכו שניהם יחד.
ישב ר' אברהם משה למראשותיו של אביו ושמע שהוא מתפלל ערבית. אחר כך שמע שהתחיל להתפלל תפילת שחרית. אמר לו: "אבי, כעת זמן תפילת ערבית!" ושוב החל אביו להתפלל תפילת המנחה. כשראה זאת ר' אברהם משה התעלף בכיסאו וראשו נפל אחורנית.
ר' יודל, שעמד במרחק מה, הבחין בכך ומיד מיהר להגיש לו דבר מה להחיות את נפשו. כשהתעורר, אמר ר' אברהם משה לר' יודל שרצונו שילך עמו לביתו, וכן עשו.
כשבאו הביתה, ציווה ר' אברהם משה שר' יודל יעשה קידוש בעבורו כדי להוציא אותו ידי חובת המצווה, ואמר לו שהוא הולך לישון. ציווה גם שלא יניח לאף אחד להיכנס לביתו, ואף אם יבואו כל אנשי העיר ויבקשו לשבור את הדלת ולהיכנס – לא ייתן להם בשום אופן לעשות זאת. ושכב במיטתו עד יום שלישי, ולא אכל או שתה דבר מלבד מעט יין שהיה משרתו נותן לו בכל פעם להחיות את נפשו.
ביום שלישי חשבו בני העיר שפטירתו של ר' בונים קרובה, ורצו לבית בנו, ר' אברהם משה, אך משרתו לא הניח להם בשום אופן להיכנס אליו. באה אמו של ר' אברהם משה ואמרה לו: "בני, אני מבקשת ממך שתלך לבית אביך החולה, כי מה יאמרו הבריות, שלא רצית ללכת אל אביך בשעת פטירתו?" והשיב לה: "אמי, האמיני לי שאם הייתי יכול ללכת – הייתי הולך מרצוני, אבל מה אעשה שאין אני מסוגל ללכת."
הלכה אמו אל רבי יצחק מווּרְקִי, חברו, וביקשה ממנו שידבר על לבו שילך אל אביו. השיב לה ר' יצחק: "אם היית אומרת לי לעלות על הגג ולהשליך עצמי על הארץ, בוודאי הייתי עושה כדברייך למרות הסכנה שבדבר, אבל את בקשתך זו לא אוכל למלא, כי במה שבנך ואביו הקדוש עוסקים כעת גם מלאכים ושרפים מקנאים, ואיני יכול להתערב בזה."
כשנפטר ר' בונים פתח ר' אברהם משה את עיניו ואמר: "אני רואה שנעשה חושך גדול בעולם." וכשהלכו עם המיטה לבית החיים, הלוא הוא בית הקברות, עבר מסע הלוויה לפני ביתו של ר' אברהם משה, ויצא החוצה ועמד לפני ביתו עד אשר עברו נושאי המיטה, ומיד שב לביתו.