עם הפולקע ביד

פעם אחת שאל הרבי מרוּזִ'ין את רבי גרשון, רבה של קולוֹמֵיי: "אמור נא, רבי גרשון, כשתגיע תחיית המתים ויקומו מן העפר הצדיקים מן הדורות הראשונים, כיצד לדעתך ייראו ליד אלו הצדיקים והמנהיגים בני דורנו?"
ענה רבי גרשון: "לדעתי, אין סיבה כי צדיקי דורנו יתביישו כשיפגשו את הצדיקים מן העבר. הרי כשם שהקודמים היו צדיקים בזמנם ובדורם, כך גם אלו נחשבים צדיקים היום. והלא כבר נאמר: 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (תלמוד בבלי, ראש השנה, דף כה עמוד ב), וגם נאמר: 'דור ודור ודורשיו' (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף לח עמוד ב) – כל דור זוכה למנהיג הראוי לזמנו."
אמר הרבי מרוז'ין: "בטוח אתה בכך, ר' גרשון? אתאר לך זאת כך: הלא יודע אתה, כי בערב יום הכיפורים נוהגים לבשל את העופות שנשחטו זה עתה, לאחר שקיימו בהם את מנהג הכפרות. את העופות המבושלים שומרים, כמובן, כדי לאכול אותם עם צאת הצום. ובכן, נתאר לעצמנו כיצד בבוקר יום הכיפורים, לאחר שבעלי הבית כבר הלכו לבית הכנסת, קמה המשרתת משנתה והולכת לחפש דבר מה לאכול. היא יורדת אל המרתף, לוקחת משם חתיכת חלה ואיזה פּוּלְקֶע, או חתיכה אחרת מן העוף המבושל, ומתחילה לאכול. אבל צריך לטאטא את הבית.
היא תופסת בידה את המטאטא ואז נזכרת, כי עליה גם להציע את המיטה." "שים לב, ר' גרשון," המשיך הרבי מרוז'ין, "ביד אחת היא מחזיקה את חתיכת הבשר מן הכפרות ונוגסת בה מפעם לפעם. את המטאטא היא אוחזת כשהוא תקוע בבית השחי, וכך היא מציעה את המיטה. לפתע היא מוצאת על המיטה את המטפחת הלבנה, זו ההינומה שלבשה בעלת-הבית כשהלכה אל החופה. חובשת המשרתת את ההינומה לראשה ונעמדת מול המראה להביט בדמותה. בדיוק אז נכנסת בעלת הבית ורואה את המשרתת – הינומת החתונה לראשה, מטאטא תקוע בזרועה האחת כשרביט, וביד השנייה – פּוּלקֶע. נו, איזה פרצוף יש למשרתת באותו הרגע? האם לא ראוי לה שתתבייש? הנה כך ירגישו צדיקי דורנו, וכך ייראו פניהם, כשישובו לכאן גדולים וצדיקים בתחיית המתים."