שש שנים רצופות עסק ר' דוד בּידרמַן מלֵלוֹב בתורה ובסיגופים כדי לתקן את נפשו. באותן שנים קיים את כל התעניות והסיגופים הכתובים בספר הקנֶה. אחר כך אפילו הטיף מעצמו דם כדי לקיים בכך מעין ברית מילה נוספת, ואפילו בכך לא הסתפק ר' דוד, אלא החל לעסוק בתעניות וסיגופים שש שנים נוספות. כך צם והתענה ר' דוד בכל ימות החול, בין שבת לשבת.
למרות כל זאת לא הרגיש שלמות בנפשו ולא ידע מה להוסיף ולעשות. אז הגיעה לאוזניו השמועה כי הרב הקדוש, ר' אלימלך מליז'נסק, הוא רופא מומחה לחוליי הנפש. קם ר' דוד ונסע לליז'נסק.
בערב שבת עמד ר' דוד בין הבאים לקבל את פני ר' אלימלך, והרבי היה מושיט את ידו לכל הבאים. כשהגיע לפניו ר' דוד, נרתע לפתע הרבי והחזיר את ידו, הסב את פניו אל הקיר ואמר: "מי הוא זה אשר העז לבוא אל ביתי, וריחו רע כל כך?!" נבהל ר' דוד מדברים קשים אלו ויצא משם בחפזה ובלב כבד.
לא ידע ר' דוד כיצד לפרש את דברי רבו ולא ידע מה עוד עליו לעשות. שב ר' דוד אל חדרו שבאכסניה ושם התרוצץ בין הקירות נבוך וקודר. בעל האכסניה ראה את האורח הטרוד והמבוהל, שאל אותו לפשר העניין והזכיר לו כי "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה), וכי כדאי שיספר לו מה פשר דאגתו. לבסוף התרצה ר' דוד וסיפר את מה שאירע לו עם ר' אלימלך. "אולי מקרה הוא, ואולי הייתה לרבנו איזו טעות," ניחם בעל האכסניה את ר' דוד והציע לו לשוב מיד לבית מדרשו של ר' אלימלך, להמתין באחת הפינות, ובסוף התפילה לשוב ולנסות להושיט את ידו לרבי.
חזר ר' דוד לבית המדרש והתפלל בפינת החדר. לאחר התפילה שב ועמד לפני הרבי והושיט את ידו לשלום. גם הפעם קרא הרבי בקול ואמר: "מדוע הגיע אדם זה לביתי, להבאיש ריחו כאן?!"
שב ר' דוד לחדרו במרירות נוראה, ובכה בשיברון לב כל הלילה. בבוקר לא הלך עוד לבית המדרש. בלבו החליט כי מיד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, יעזוב את המקום וישוב לביתו. אך כשהגיעה זמנה של הסעודה השלישית חשב בלבו: אולי בכל זאת אנסה לשמוע חידושי תורה מרבי אלימלך…
הלך ר' דוד ונעמד מחוץ לחלון בית המדרש, הטה אוזן והקשיב. בתוך בית המדרש החל ר' אלימלך לומר דברי תורה בהתלהבות רבה כדרכו. בתוך דבריו קרא הרבי ואמר: "ישנם כאלה הבאים אליי אחרי שעסקו שנים רבות בתורה ובסיגופים. אפילו קיימו כבר את תשובת הקנֶה, ואפילו הטיפו מעצמם 'דם ברית'. אחרי עבודה קשה כזאת הם בטוחים שראויים הם שתשרה עליהם רוח הקודש. ממני הם מצפים שאשלים חסרונות קטנים שיש בהם ושאושיט להם רוח הקודש כרצונם. שקרנים הם, המשקרים לעצמם! אינם יודעים הם שכל עבודתם אינה כלום. אפילו כטיפה מן הים. אפילו לא כחוט השערה! מלאי גאווה הם, וכל עבודתם בגאוות לב, וצריכים הם לשוב בתשובה שלמה ולהתחרט על כל העבודה שעשו עד היום. צריכים הם להתחיל מחדש לעבוד את השם באמת ובתמים."
כששמע ר' דוד את הדברים יוצאים מפי קודשו של הרבי בקול חוצב להבות, בכה שוב בכי מר, ולבו נמס בקרבו, עד שכמעט יצאה נפשו מרוב עצב ושברון רוח. לא היה ספק בלבו כי רוח הקודש דיברה מפיו של ר' אלימלך, וכי אליו התכוון הרבי בדבריו. "אם נכונים הדברים," חשב ר' דוד, "הרי שאין עוד תרופה ותקווה לנפשי." בייאושו עמד ר' דוד מאחורי חלון בית המדרש ובכה בתשובה שלמה.
בתוך בית המדרש נערכה ההבדלה של מוצאי שבת. באותם רגעים גמלה החלטה בלבו של ר' דוד. "חוטא גמור אני," אמר לעצמו, "יהיה אשר יהיה, אדחק ואכנס אל חדרו של ר' אלימלך, אפול לרגליו ולא אקום עד שיורה לי דרך תשובה." בתום ההבדלה דחף ר' דוד את הדלת בשקט ונכנס אל החדר. מיד קם ר' אלימלך לקראתו, רץ אליו וחיבקו בחום. "ברוך הבא ר' דוד היקר!" קרא הרבי והושיב את ר' דוד בחיבה עצומה ובאהבה לידו אצל השולחן. ר' אלעזר, בנו של הרבי, עמד המום ותמה: "הלא זה האיש שאבי לא יכול לסבול ואף גירשו פעמיים מעל פניו!"
"חלילה!" אמר רבי אלימלך, "הלא כעת זהו איש אחר לגמרי. הנה זה אוּנזֶער רֶבּ דוד לֵעבּין – ר' דוד היקר שלנו!"
מאותו היום הפך ר' דוד לתלמידו המובהק של רבי אלימלך.
סירחון
