ניגונו של סבא

מספר זלמן שז"ר :
בחודש תמוז תרע"א הגיע התור שלי לעלות לארץ ישראל. עשיתי את דרכי דרך עיירות נעורי, ולשבת האחרונה נסעתי לסבא, להיפרד ממנו לפני עלייתי.
מפי אמי, זו בתו, נודע לי כי פטירת האדמו"ר שלו דיכאתו מאוד, וכי כיסופיו לנסוע לחברון – משכן החבד"ים בארץ, שלשם גם עלה אחיו לעת זקנתו.
עיירתו של סבא היא העיירה מיר העתיקה בשל ישיבתה המהוללה, רבת היחשֹ ועתירת השורשים (=המפורסמת, המיוחסת והעתיקה). לפנים היתה מבצר עוז לתורנות ליטאים (= בעבר היתה הישיבה מרכז חשוב לתורה שבליטא). אולם מעיין התורה לא נסתם בה אף בשעת הירידה. עוד מצאתי את הישיבה והיא הומה מקול תורה יומם וערב.
עוד מתנגנת בלבי השירה ההיא כאשר שמעתיה באותו ערב שבת מפיך, סבא יקר, ולא אשכח בתפילתך הנפשית אל אביך שבשמים ובאזני נכדך עלי אדמות: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה." (מתוך הפיוט 'לכה דודי').
סבא מופלא! הידעת מה הנחלת לי בתפילתך ושירתך שירדה אז לנבכי נפשו של נכדך, המסוֹעַר למטרת עד (=ההולך מתוך סערת נפש אל מטרתו העתידית).
ועד שי אחד העניק לי סבא לפרידה, שי לא יסולא (=בלתי ניתן להערכה), אותו נתן לי ברגעים האחרונים ממש, לפני שזזה העגלה.
וביום ראשון בבוקר, כאשר בא העגלון לקחת את מזוודתי, לבש סבא את מעיל הקיץ שלו, פתח את שֹמליתו (=דשי המעיל) ויצא ללוות אותי ברגל עד מחוץ לעיירה. ובדרך, תוך כדי עמידות והשהיות אמר לי כך:
"בני, את הניגון של הרבי הזקן הן יודע אתה יפה, אספר לך את אשר שמעתי בימי חרפי (=בצעירותי) מפי זקני החסידים בבית הרבי על סגולתו המיוחדת של הניגון הזה: יש ואדם רוצה להיזכר באיזה ניגון, שלכאורה היה ידוע לו כראוי, והניגון כאילו מתעלם ממנו ואין הוא יכול להעלותו בזיכרונו על אף כל מאמציו. ויש ואיזה ניגון מטריד בן אדם ואינו חדל לזמזם לו במוחו גם בשעה שאין הוא נדרש לו כלל ואין הוא מהנה אותו כל עיקר (=כלל). בשני המקרים הללו מעיד הדבר כי הניגון הזה, עם כל ערכו כשלעצמו, איננו משורש נשמתו של האיש המנגן – הוא לחוד והניגון לחוד. אבל יש והניגון נענה לו לבן אדם בכל שעה שהוא קורא לו, והוא מהנה אותו בכל פעם שהוא בא. אות הוא כי הניגון שלו הוא, ושורש נשמתו לקוח מאותו המקור ממנו נובע שורש של הניגון המבוקש."
"ועכשיו דע לך" – הוסיף סבא – "כי חזקה (=מסורת מוכחת) בידינו, שהניגון של הרבי הזקן הוא משורש נשמתו של כל חסיד מחסידי חב"ד. הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו עד סוף כל הדורות. וכל חסיד ובן חסיד ישר-הולך הרוצה להיזכר בניגון הקדוש הזה והניגון מתעלם ממנו, והוא תר אחריו בכל שבילי זכרונו, ותר לשווא – אות הוא כי באותה שעה נשתבשו דרכי חייו ועליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. כי לא לשווא בני משתכח הניגון הזה מן הלב, כי הוא לנו אבן בוחן. שמור לך זאת בני."
וכדי לקיים את אשר אמרו (חז"ל) כי "אין נפרדים אלא מתוך דבר הלכה" (בבלי, ברכות, דף לא עמוד א), שאל פתאום קושיה מסובכת בעניין תרומה של פרות הארץ, יישב את הקושיה מתוך איזה רמב"ם שנתגלה לו רק השבוע, נשק על פי… והעגלה זזה.
ימים רבים סוערים חלפו מאז, אולם דמותו של סבא העומד בצהרי יום תמוז באמצע הדרך, כששפתיו ממלמלות את ברכת הפרידה ועיניו הרטובות מופנות נוצצות אל העגלה, המתרחקת ממנו בדרכה לקראת ארץ כיסופיו, וכיסופי כל עמו שלו ושל נכדו כאחד. דמות בהירה ומסורה זו תאיר בלבי כל עוד הלב יעצור כוח להציל אור (=להכיל אור), ותשורתו המופלאת (=ומתנתו הנפלאה) אף היא תשורה לי עד היום הזה. כי בכל פעם, בכל תהיות חיי השונות, כאשר תוך כדי מבוכתי, יש ואני רוצה פתאום להיזכר בניגון של הרבי הזקן – והניגון הטוב והמיטיב נענה לי, ומופיע בזכרוני מִנֵיה וּבֵיה (=מאליו), מיד סרה מבוכתי, ובי משתלטת בטחה (=ביטחון) פנימית, לאות כי רוחי נכונה. ואני עושה את דרכי ביתר עוז, ושלום עלי נפשי.