מוריד הגשם

לאחר שעלה לארץ ישראל, היה רבי גרשון מקיטוב תלמידו של הצדיק הגדול, רבי שלום שרעבי בירושלים.
פעם אחת גזר ר' שלום תענית בשל עצירת הגשמים, וציווה כי למחרת ביום התענית, יבואו כולם לבית כנסת אחד כדי להתפלל יחדיו תפילת שחרית ולומר את הסליחות, כפי שנהוג בשעת תענית. גם שלח ר' שלום להודיע לר' גרשון כי הוא יהיה החזן, ויעבור לפני התיבה כשליח ציבור.
נהוג היה בירושלים בשעת תענית כי שליח הציבור נושא דרשה לפני הציבור ואומר דברי תוכחה ומוסר. אנשי ירושלים הקפידו עם הדרשנים שיאמרו את דברי הגמרא, הפסוקים או המדרשים כפי שהם כתובים, בלי שום שינוי לשון. דרשן ששינה את לשון הכתוב, היה הדבר נחשב לו לחרפה.
כל הלילה התכונן ר' גרשון לדרשה, והיה חוזר ומשנן את לשון הכתוב כדי שלא יטעה. כיוון שעלה הבוקר ניחר גרונו. כשראה ר' גרשון שאינו יכול להתפלל, פנה אל בנו ר' לֵייבּ, ואמר לו: "לקה קולי. לך אמור לר' שלום שאיני יכול להתפלל."
אז התפזרה החבורה וכל אחד התפלל במקום שהיה רגיל לו.
עמד ר' שלום להתפלל בבית מדרשו ושלח איש אחר שיעבור לפני התיבה כשליח ציבור. ר' גרשון עמד בין המתפללים בבית הכנסת,
והנה, כאשר שרו המתפללים, שמע ר' שלום שרעבי, כי קולו של ר' גרשון חזר אליו. מיד לאחר תפילת העמידה הנאמרת בלחש, ציווה ר' שלום כי יחליף ר' גרשון את החזן ויאמר הוא את חזרת הש"ץ [השליח ציבור] הנאמרת בקול רם ואחר כך את הסליחות.
לאחר שסיים ר' גרשון לומר את חזרת הש"ץ החל לומר את הסליחות. אך לאחר שפתח בהן, קם ועזב את עמוד התפילה, שב למקומו ולא הסכים לומר את המשך הסליחות.
אחר כך שאל אותו בנו, ר' לייב: "מפני מה עשית כך?"
ענה ר' גרשון: "כשהתחלתי לומר את הסליחות, הייתה תפילתי שגורה בפי וידעתי כי אם אמשיך ואומר את הסליחות ירדו גשמים מיד. ומפני שחששתי מן הגאווה, לא רציתי להמשיך ולהתפלל, כי יודע אני בלי ספק כי בעוד שניים או שלושה ימים יחל הגשם לרדת."
לא עברו יומיים-שלושה וכך היה, כפי שאמר ר' גרשון.