לעקור את גן החטאים

פעם אחת ביקר הבעל שם טוב בעיירה פולנאה, העיר שבה כיהן תלמידו, רבי יעקב יוסף, כרב העיר. בביקורו סיפר הבעש"ט לבני הקהילה כיצד הפך ר' יעקב יוסף לתלמידו. וכך סיפר:
"פעם אחת בליל תשעה באב, לאחר שנסתיימו הקינות הנאמרות בבית הכנסת, ישב רבכם – ר' יעקב יוסף – על הארץ ולמד את מדרש איכה-רבה. בתוך לימודו בכה בכייה גדולה מאוד על חורבן בית המקדש ועל שרֵפת בית אלוהינו, עד שזלגו עיניו דמעות כנחלים ולא היה יכול עוד ללמוד מרוב חולשה.
הניח ר' יעקב יוסף את עצמו על משכבו, כדי לאזור כוח. באותה השעה זכר את הצרות שעברו על עמו בני ישראל בימי חורבן בית המקדש ונתעצב בלבו.
בא אברך אחד מתלמידיו, וראה את רבכם שהוא מתעלף מרוב צער. דיבר האברך על לבו שיאכל מעט להחיות את נפשו העגומה, שלא יתעלף.
אך רבכם סירב לאכול ואמר: 'הלוא תשעה באב היום.' שב האברך והפציר עוד ועוד ברבכם שיאכל, והביא ראיות ברורת לכך באומרו: 'הלוא אסור לאדם שיאבד את עצמו לדעת.'
השיב לו ר' יעקב יוסף: 'אשתי הרבנית ישנה ואיני רוצה להקיצה.' מיד ענה האברך: 'אתן בעצמי משהו לרב כדי שיאכל ויחיה את נפשו.'
הביא האברך פֵּרות, ורבכם בירך ברכת 'בורא פרי העץ' לפני שאכל. בשעה שבירך חשב: 'מה עשיתי! הלוא תשעה באב היום ואסור לאכול. והנה בירכתי כעת ברכה לבטלה!' הצטער ר' יעקב יוסף מאוד וחשב: 'בוודאי אברך זה אינו אלא מעשה שטן.'
– 'צא מביתי, טמא!' צעק הרב שלכם, ומיד נעלם האברך והיה כלא היה.
עוגמת נפש גדולה הייתה לו על שבירך ברכה לבטלה, ומרוב דאגתו ומרת נפשו נרדם. בחלומו ראה והנה הוא מטייל בפרדס שבעירכם, פולנאה, והגן נאה מאוד. לפלא היה הדבר בעיניו, כי ידע היטב שאין בפולנאה פרדס כזה. הבין הרב כי אם יש כאן גן כזה, בוודאי יש שומר לגן. הלך אל ארבע רוחותיו של הגן, עד שמצא אדם אחד יושב בו. שאל אותו הרב: 'מהו גן נאה זה, שלא ראיתיו כאן מעולם, ולמי הוא שייך?'
– 'הגן שייך לרב מפולנאה,' אמר האיש.
התפלא ר' יעקב יוסף ואמר: 'הלוא אני הוא הרב מפולנאה ועני ואביון אני, ומאין בא גן זה?'
ענה האיש ואמר: 'ברכת "בורא פרי העץ" שבירכת לבטלה בליל תשעה באב היא שבראה את הגן הזה, שהוא מעשה שטן.'
נבהל הרב והתחיל בוכה ומתאבל על מעשהו. ואז החליט לשאול את השומר: 'כיצד אוכל לתקן ולבטל את המעשה שעשיתי?'
'אם תעקור את האילנות עם השורשים, אז יתרחש התיקון,' ענה השומר. אז הקיץ ר' יעקב יוסף משנתו, ונזכר בעצתו של השומר לעקור את השורשים ובכה בכי גדול.
רצה הרב לומר פרקי תהלים, אך נזכר כי בתשעה באב אין אומרים תהלים. כל אותו היום היה הולך מבוהל ודואג. לאחר צאת הצום קם בחצות הלילה ולקח לידו ספר תהלים וקרא אל כל הספר הראשון שבתהלים ברעש ובזעקה עד שחרדו כל מלאכי מרום.
בא אליו איש אחד ואמר לו: 'דייך, כי הפֵּרות כבר נשרו.'
המשיך הרב וקרא את הספר השני שבתהלים בקול רעש. בא אדם אחר ואמר לו 'דייך, כי העלים נשרו.'
המשיך וקרא ברעש את הספר השלישי, ובא שוב אדם ואמר: 'דייך, כי הענפים נפלו.'
אחרי הספר הרביעי אמר לו אדם אחר: '"דייך, הן גם הענפים הגדולים נפלו.' וכשקרא את הספר החמישי והאחרון שבתהלים בא אחד ואמר לו: 'דייך, כי אפילו הדקלים עצמם נפלו לארץ.'
כל זאת סיפר הבעש"ט לפני אנשי פולנאה על אודות הרב שלהם. כשסיים את הסיפור אמר: 'וכיצד יעקור הרב את השורשים – זה אין בכוחו של הרב שלכם. זאת צריך הוא ללמוד אצלנו.'
כששמע ר' יעקב יוסף את סיפורו של הבעש"ט תמה ואמר: 'כיצד ידע דבר זה, שלא סיפרתיו לאיש? אין זאת אלא רוח הקודש יש בו.' מיד קם והלך אל הבעש"ט.
הרגיש הבעש"ט כי הרב קרב ובא, ואמר לשמש שלו: 'פתח את הדלת כי הרב מפולנאה בא אל ביתי.'
אז נפל הרב מפולנאה לרגליו בבכי ואמר: 'תן לי עצה כיצד אעקור את השורשים.'"
וכך היה, שנתן לו הבעש"ט עצה עד שעקר את השורשים, ומאז היה הרב מפולנאה לתלמידו המובהק של הבעש"ט.