כוסות רוח לעני

סיפור זה סיפר רבי ישראל מרוּז'ין לקרוב משפחתו, רבי אהרן השני מקרלין:
בשני כפרים סמוכים זה לזה התגוררו שני אנשים. האחד האמין בצדיקים ובכוחם, אך אשתו לא האמינה. בביתו של השני היה המצב הפוך – הוא לא האמין בכוחם של הצדיקים, ואילו אשתו האמינה בכך.
פעם אחת חלה הכפרי הראשון, ולא הצליחו הרופאים לרפאו. מכיוון שהיה מאמין בצדיקים ביקש וצעק שילכו עבורו לאיזה צדיק, שיתפלל לרפואתו. על אף שאשתו לא האמינה בכך, שכרה עגלה ונסעה לרוז'ין כדי לקיים את רצונו של בעלה.
בדרכה עברה האישה בכפר שבו גר האיש השני. אדם זה החזיק אכסניה ששכר מאת הפריץ. גם הוא היה שרוי במצוקה רבה: הפריץ דחק בו שישלם לו את דמי השכירות, אך לא היה לו במה לשלם. כאמור, אותו אדם לא האמין בצדיקים, אולם אשתו הייתה בעלת אמונה. כשראתה אותה אישה את חברתה מן הכפר הסמוך נוסעת לרוז'ין, מיהרה והצטרפה אליה.
כשבאו הנשים לרוז'ין, הלכו תחילה אל כותב ה"קְוִויטְלָך", פתקאות הבקשה, שעמן היו נכנסים אל חדרו של הרבי. כתב עבורן כותב הקוויטלך את בקשותיהן – זו על רפואת בעלה החולה, וזו על החוב שלא נפרע. והנה קרה, שבלי ששמו לב לכך הוחלפו הפתקאות, וכל אישה החזיקה בידה את הבקשה שנועדה לחברתה.
אשתו של החולה הגישה אל הרבי את הפתק שבו נכתב על חוב כספי לפריץ. קרא הרבי את הפתק ובירך: "ה' יושיעך!"
אחר כך הגישה האישה השנייה את הפתק שבו נכתב על בעלה החולה. הפעם אמר הרבי: "כדאי שישימו לבעלך כוסות רוח ועלוקות, שיקיזו את דמו לרפואה."
לא הבינה האישה כיצד יסייעו כוסות רוח ועלוקות לחוב כספי, ואולם מכיוון שהייתה בעלת אמונה, התחזקה ואמרה כי וודאי יודע הצדיק שדווקא על ידי דברים אלו יזמן להם ה' את הכסף החסר.
כששבה האישה לביתה שאל אותה בעלה מה עצה נתן לה הרבי. אף שלא היה האיש בעל אמונה בצדיקים, כששמע על עצתו המוזרה של הרבי התפלא ואמר: "עצה מיוחדת נתן הרבי."
והנה הגיע יום התשלום. מכיוון שלא היה בידו מאומה לשלם, אמר האיש: "אנסה את עצתו של הרבי." שכב האיש על המיטה, והניחו על גופו עלוקות וכוסות רוח רבות. העלוקות מצצו את דמו, וכוסות הרוח הותירו סימני חבלה בגופו, עד שנראה מוכה ופצוע וזב דם.
באותו הזמן בא שוטר אל ביתו וצעק כי האדון הפריץ דורש את חובו, ואם לא ישלם, יגרשו אותו מן הכפר. כשנכנס השוטר אל הבית ראה שהאיש מוטל על מיטתו חבול ומדמם. חזר השוטר אל ביתו של הפריץ וסיפר מה שראה. לא האמין הפריץ לשוטר ודרש שיביאו לפניו את האיש על מיטתו. באו משרתיו של הפריץ ונשאו את האיש הפצוע עם מיטתו שעליה שכב אל חצר ביתו של הפריץ.
ראתה אשתו של הפריץ, והנה האיש מכוסה דם ופצוע. נכמרו רחמיה עליו, ספקה כפיה מתוך צער ושאלה אותו מה אירע לו.
שם ה' דברים בפיו של האיש, ויספר: "אתמול נסעתי אל העיר ללוות כסף עבור התשלום. אחר כך, כשרציתי לשוב אל ביתי כבר ירד הערב, ולא מצאתי שום עגלה שתיקח אותי אל הכפר. נאלצתי ללכת ברגל בחשכת הלילה. בדרך פגשו בי גזלנים, ששדדו את הכסף שהבאתי ואותי הכו מכות קשות, אך ריחם עלי ה' ונותרתי חי."
כששמעה זאת אשת הפריץ פנתה אל בעלה ואמרה: "רואה אתה לְמָה גרמנו! בגללנו הוכה איש זה, ועלינו מוטל כעת לרפא אותו ולחזקו. ואין די בכך שנמחל לו על חובו שלא שילם לנו, אלא נסייע לו לשלם את ההלוואה שנטל."
הסכימו הפריץ ואשתו ונתנו לאיש להמשיך ולשכור ללא כל תשלום את האכסניה למשך שלוש שנים.
כשסיים הרבי מרוז'ין את הסיפור, אמר לחתנו: "האמן לי כי כשעמדה לפניי אישה זו לא ידעתי לתת לה שום עצה. אבל היא, בכוח אמונתה הגדולה גרמה לישועה מאת הבורא. וכשיש אמונה כזו – אפילו כוסות רוח יועילו."