פעם אחת ישב רבי מֶנדְל מווּרְקי עם חסידיו כל הלילה ושתקו. איש מבין היושבים לא פצה פיו, ולא נשמע כל קול. כך ישבו החסידים בחרדת קודש לפני רבם. רק לקראת השחר, פתח הרבי את פיו ואמר: "ראוי לו ליהודי שידע, כי 'אחד' פירושו 'אחד'."
ופעם אחרת היו מסובים החסידים בסעודה סביב שולחן הרבי שעות ארוכות, ולא נשמע כל קול, מרוב חרדה ורוממות רוח מפניו. דממה מוחלטת שררה בחדר, עד שניתן היה לשמוע את רחש הזבוב שפרח מן הקיר. כה גדולה הייתה השתיקה.
בין היושבים היה גם רבי יצחק יעקב רבּינוֹביץ, מי שהיה לימים הרבי מבּיָאלה.
בתום הסעודה ולאחר שבירכו על המזון אמר ר' יצחק יעקב לסובבים אותו: "היום ערך הרבי את שולחנו – ה'טִיש' – באופן מיוחד במינו. הוא לימדני ושאל שאלות נוקבות וחודרות אל תוך תוכם של העורקים, עד שאלה איימו להתפקע. אולם אני לא הרפיתי. עניתי לו על כל הדברים שעליהם שאל."
היה הדבר לפלא, שכן שום קול לא נשמע מפיהם של ר' מנדל ור' יצחק יעקב.
כוח השתיקה
