זוכר רק את האלף-בית

בדרכם לארץ ישראל ערכו הבעש"ט, בתו אדְל ותלמידו רבי צבי, סופר הבעש"ט, את החג הראשון של פסח בעיר איסטַנבּול.
בחול המועד אמר הבעש"ט לר' צבי כי ברצונו להמשיך מיד בדרכם אל ארץ ישראל. הלך ר' צבי עם רבו אל הנמל, ולא מצאו ספינה שיש בה יהודים. אמר הבעש"ט לר' צבי: "אם תרצה, אפרוש מטפחתי על הים ונעבור אותו בדרך נס. אבל צריך אתה לחשוב על שם קדוש שאמסור לך, ולא להפסיק לחשוב עליו אפילו לרגע. כי אם תפסיק לחשוב, נאבד כולנו – אני ואתה ובתי. סכנה יש בכך, אבל ברצוני לנסוע מתוך מסירות נפש. ועכשיו – החזק במוחך את מה שאמסור לך כעת, וניסע מיד."
לא רצה בכך ר' צבי, ולא הניח לרבו לעשות כן. בשל כך, נאלצו לשכור ספינה, וביום הראשון של חול המועד הפליגו מאיסטנבול.
מיד קמה רוח סערה, עד שנאלצו לעגון באי אחד מאיי הים. הלכו כל הנוסעים בספינה לראות את האי, כי אפילו רב החובל לא הכיר את המקום.
הלך הבעש"ט עם ר' צבי לטייל באי, והלכו למקום רחוק, תעו בדרכם ולא ידעו כיצד לחזור אל הספינה. בעודם משוטטים אנה ואנה התנפלו עליהם שודדים שלא הבינו את שפתם. קשרו אותם השודדים בחבלים זה אל זה, והלכו להשחיז את סכיניהם כדי ליטול את נפשם.
בינתיים תקף רעב את השודדים וישבו לאכול, והניחו את השבויים קשורים בחבל.
אמר ר' צבי, סופר הבעש"ט, לרבו: "מדוע אתה שותק? עת לעשות! עשה איזה דבר מן הדברים שיודע אתה לעשות."
אמר לו הבעש"ט: "אין אני יודע כעת כלום. ניטל ממני הכוח שלי. אולי אתה זוכר איזה דבר ממה שלימדתי אותך ותזכיר אותו לי."
"גם אני איני זוכר מאומה," אמר ר' צבי. "כל שזוכר אני עכשיו הוא רק אלף-בית פשוט. אותו אני זוכר."
– "אם כן, מדוע אתה שותק?" צעק הבעש"ט. "אמור לי את האלף-בית."
התחיל ר' צבי אומר: "אלף, בית, גימל, דלת," והבעש"ט חוזר אחריו בקול על האותיות בהתלהבות עצומה, כדרכו תמיד. כך נמשך הדבר עד שחזר כוחו של הבעש"ט אליו כמקודם, וכמעט שניתק את החבלים. לפתע צלצל קולו של פעמון באוזנם. היה זה קפיטן זקן אחד שהגיע למקום עם חייליו. נבהלו השודדים וברחו.
בלי שהחליף עמם אפילו מילה, שחרר הקפיטן את השבויים ולקח אותם אל ספינתו. בשביעי של פסח הביא אותם הקפיטן בחזרה אל איסטנבול. אז הבין הבעש"ט כי אין מניחים לו מן השמים לנסוע לארץ ישראל ועשה את דרכו בחזרה אל ביתו.