פעם נסע רבי יצחק-אייזיק מקַאלִיב לעשות את השבת בכפר אחד. ובעת תפילת קבלת שבת נשמעה המולה גדולה והתברר כי דלקה פרצה באסם התבואה של מארחו של ר' אייזיק. בעל הבית רצה לצאת מיד ולכבות את השרפה כדי להציל את רכושו. תפס אותו ר' אייזיק בידו ואמר לו: "עצור – עצור. רוצה אני לספר לך סיפור חשוב".
וכך סיפר הרבי: "כשרבי זוּשָׁא מאַנִיפּוֹלִי היה משרת אצל המגיד ממֵזרִיטש, תפקידו היה להכניס עצים אל התנור ולהבעירו. פעם אחת, סמוך לקבלת שבת, עלו הלהבות שבתנור כל כך, עד שפרצו מן האח והאש אחזה בבית.
באותה השעה שרוי היה ר' זושא באמירת תהלים בהתלהבות גדולה כל כך, שלא שם לב למה שאירע. באו אליו ואמרו לו – 'זושא – זה בוער!' ואולם ר' זושא רק המשיך ואמר תהלים בקול רם עוד יותר. שוב ושוב צעקו אליו – 'זושא – זושא! זה בוער!' לבסוף פנה אליהם ואמר: 'נו, אז בוער. אבל בתורה כתוב גם "וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ" (במדבר יא, ב)'. והנה, מיד לאחר שאמר כך ר' זושא שקעה האש ודעכה."
לאחר שסיים את הסיפור אמר ר' אייזיק למארחו: "ועכשיו, כמו בסיפור, גם אני אומר לך – הלוא כתוב 'וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ'"
לאחר מכן, במוצאי השבת, מצאו באסם התבואה מעין בור עמוק שבו שקעה האש.
זה בוער
נושאים:
