פעם אחת בחג השבועות, ציווה רבי שלום מבֶּעלז לחסידיו לזמר את החרוז: "וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד, וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד" (רבי יהודה הלוי, מתוך הפיוט "יום שבתון").
שרו החסידים כמה פעמים את החרוז, עד שהפסיקם הרבי ואמר:
"בשעה שנאמרו עשרת הדיברות בעת קבלת התורה, ענו בני ישראל אחרי כל מצוות עשה – 'הן', ואחרי כל מצוות לא תעשה – 'לא'. אך כשאמר אלוהים את שתי הדיברות הראשונות – 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות כ, ב), אמר אותם בדיבור אחד. עמדו ישראל במבוכה ולא ידעו מה לענות, שהרי היו אלו מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבאו כאחד.
מה עשו? 'פָּתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד' שהרי זו תשובה נכונה לשתי הדיברות כאחת."
כשאמר ר' שלום את המילים מתוך הפיוט, הרים את קולו ושאג כאריה: "וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה' אֶחָד!"
והעומדים סביב שולחנו של הרבי נפלו אל הארץ מהפחד שאחז בהם.
השאגה
נושאים:
