הצנוע לא ידוע

ישראל (רבי) פרידמן מרוז'ין, עירין קדישין, ורשה, נ. שריפטגיססער מדפיס, ולציון גואל תביא, תרמ"ה, עמ' יז ע"ב-יח ע"א

סיפא שהרב הגדול והקדוש ר' מענדיל מוויטעפסק בעה"מ [בעל המחבר] ספר פרי הארץ התנהג א"ע [את עצמו] בלבוש גיאות וסיפר שאמר הרב הגדול מפולנאה על הגיאות שלו משל למלך שיצא למלחמה ועשה מבצר חזק והכניס שם כל כסף וזהב ואבנים טובות שלו. והיה לי [צ"ל: לו] אבן אחד יקר מאוד מכל הון וירא להטמינו אפילו במבצר הנ"ל והטמין אותי [צ"ל: אותו] באשפה אחת בכדי שלא ירגישו בו שום אדם. כך הרר"מ [הרב רבי מנדל] הנ"ל הטמין המוחין יקרים שלו בלבוש גיאות. ע"כ קרא אא"ז [אדוני אבי זקני] את הרב הנ"ל מ"ן ד"ל כי באמת יש בכל דור ודור צדיק אחד שהיא [צ"ל: שהוא] גדול בשורשו ובמעשה עבודתו מכל העולם והוא קטן בעיניו מכל העולם כמו שנאמר (במדבר יב) והאיש משה עניו מאוד. וזה הצדיק הוא בחינת כתר מלכות ומדותיו נותנות שיהא גדול מהכל וקטן בעיניו. ועליו נאמר (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן אל הקודש כי בא אל הקודש בעדת זאת שהיא לית ליה מגרמיה כלום אבל באמת הוא גדול מכל העולם. וע"י צדיק זה הולכים כל הנשמות ישראל ועל התפלות של ישראל. ומחמת זה קרא אא"ז את הרב הקדוש ר' מענדל הנ"ל מ"ן ד"ל

פרידמן מרוז'ין ישראל (רבי), עירין קדישין

אישים

תגיות

הצנוע לא ידוע

נושאים:

רבי מנחם מנדל מוויטבסק היה נוהג להתפאר ולהתגאות, והיה מספר משל בשם רבי יעקב יוסף מפולנאה על עניין ההתגאות:
"משל למלך שיצא למלחמה ושם את כל אוצרותיו בתוך מצודה מבוצרת. והייתה לו אבן טובה אחת שחשש להפקיד אפילו בתוך המבצר האיתן ביותר. לכן החביא אותה בגל אשפה. שם לא ימצא אותה אף אדם – כך הענווה והגאווה."

כאשר אנחנו מצטנעים אנחנו יודעים שלמעשה אנחנו רק מחביאים את הגאווה שלנו. איך להצטנע באמת?

כולנו מצטנעים, אבל בעצם זהו רק משחק חברתי. כאשר מישהו מצטנע הכול יודעים שהוא בעצם מסתיר את גאוותו. כמו מלך המחביא את אוצרותיו במבצר, כך כולם יודעים שהגאווה נמצאת והיא רק מסתתרת. רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי יעקב מפולנאה מציעים לא להחביא את הגאווה אלא להחביא דווקא את הענווה בתוך דיבור של גאווה. שהרי כולם מתגאים, והמאמץ להסתיר הוא מגושם ורק מבליט את הגאווה עוד יותר. לכן דווקא כשהגאווה נמצאת על פני השטח, ולא נעשה מאמץ להסתיר אותה, יכול האדם להתמודד עם נטיות הגדלות שלו בלי מאמץ ההסתרה, ולהבין שגם אם יש בו גדלות הרי שהיא איננה נובעת ממנו עצמו, אלא מהכוחות הגדולים שעשו אותו: אם זה אלוהים או הוריו או הכישרונות שזכה להם.

האמירה הזאת מובאת בספר כדרשה לפורים, ואכן יש בה תחפושת החושפת את האמת. הפורים החסידי מוקדש לחיפוש אחרי האמת באמצעות ההתחפשות, ודרשות רבות נתלו באמת הנגלית ביחס בין האדם לבין השרירותיות של הזהות שהוא עוטה עליו.
אחד החסידים הסביר את דמותו של רבי מנחם מוויטבסק לאור המשל: "בכל דור ודור יש צדיק אחד ששורש נשמתו ומעשיו גדולים משל כולם ובעיניו הוא קטן מכל העולם, כמו שנאמר על משה 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה' (שמות יב, ג), וכמו שנאמר על אהרן: 'בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל־הַקֹּדֶשׁ' (ויקרא טז, ג). והמילה 'זאת' נדרשת בזוהר כספירת מלכות, שהיא כמו הלבנה שאין לה מעצמה כלום אלא האור המואר עליה, כך הצדיק מבין שכל גדולתו אינה מכוחו עצמו והוא אינו אלא כלי לאור. וכשם שאהרון בא אל הקודש בשם כל ישראל, כך הצדיק מוליך את נשמותיהם ותפילותיהם של כל ישראל".

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה
שמות יב, ג
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ
ויקרא טז, ג
דְּהָא לֵית לָהּ מִגַרְמָהּ כְּלוּם
זוהר חלק א, קפ עמוד ב