האדון שראה את אלוהים

יהודי אחד חכר בית מרזח מאדון נוכרי.
פעם אחת קרא האדון אל היהודי ושאל אותו: "אמור נא לי יהודי, האם ראית פעם את האלוהים שלכם?"
הביט בו היהודי בתמיהה והשיב: "האלוהים שלנו – מי יכול לראותו?"
אמר לו האדון: "אני ראיתי אותו. אספר לך כיצד אירע הדבר:
ודאי יודע אתה, כי בעל אחוזה פלוני החכיר את אחוזתו ליהודי, וגם את הנהר העובר באחוזה החכיר לו, כדי שיוכל היהודי לדוג בו דגים. על פי הסיכום ביניהם, כל הדגים שידוג היהודי, יחולקו ביניהם שווה בשווה, ואם רק דג אחד יצליח היהודי ללכוד – הרי הוא שייך לבעל האחוזה.
פעם אחת הצליח היהודי לדוג רק דג אחד, גדול ומשובח. לפי התנאי, צריך היה היהודי להביא את הדג לבעל האחוזה, אולם בפעם הזאת לא קיים היהודי את התנאי והשאיר את הדג אצלו."
"כידוע לך," המשיך וסיפר האדון, "מלשינים יש בכל מקום, וכך נודע לבעל האחוזה כי היהודי דג היום בנהר דג מופלא, שאינו מצוי כלל בנהר זה, ובכל זאת לא הביא לו את הדג. מיד קרא בעל האחוזה ליהודי ואמר לו: 'חשבת להסתתר מפניי? כבר ידוע לי הכול על אודות הדג המיוחד שהעלית בחכתך, ומדוע לא קיימת את מה שהוסכם בינינו?'
שמע היהודי את דבריו וראה את כעסו של בעל האחוזה, ולבסוף אמר:
'האם עשיתי לך אי פעם כדבר הזה?'
– 'לא,' הודה האדון.
– 'אם כך,' אמר היהודי, 'אספר לך מדוע נהגתי כך הפעם. ודאי יודע אתה כי יש לנו חג ששמו פורים. נס גדול אירע לנו בחג זה, ולכבוד החג החשוב החלטתי לשמור לעצמי בפעם זו את הדג, ולפצות את אדוני כפליים בפעם אחרת.'
שמע בעל האחוזה והתרצה, אך עדיין מעט כעס נותר בלבו.
לאחר כמה שבועות, התכנסו כל בעלי האחוזות לאספה השנתית, שבה נהגו לדון בעניינים שונים הנוגעים לניהול אחוזותיהם, וגם אני הייתי שם.
השיחה נסבה על החוכרים היהודים. קם אחד מן האדונים וסיפר כיצד רימה אותו החוכר היהודי שלו. קם גם בעל האחוזה וסיפר כיצד לקח לו היהודי את הדג. קמו עוד בעלי אחוזות וסיפרו גם הם על רמאותם של היהודים.
מרגע לרגע גברו השנאה והכעס כלפי היהודים עד שהוחלט פה אחד לכתוב צו גירוש שעל פיו יסולקו היהודים מכל האחוזות.
לפתע, לפני שחתמו על הצו, נפתחה הדלת, ואל האולם נכנס אדון נכבד, שהיה לבוש בהידור רב בלתי מצוי, ופניו מאירות כפני מלך.
מיד קמו כולם לכבודו ופינו עבורו מקום בראש השולחן. הגישו לו האנשים את צו הגירוש – כדי לכבדו בחתימה הראשונה. לקח האדון את צו הגירוש כנגד היהודים, קרא אותו ואמר: 'לא טוב הדבר. בשל דברים של מה בכך – כמו מנה של דג – רוצים אתם לעשות כך? דעו לכם, כי כל מה שנעשה כנגד היהודים – לא נצליח בו. אנו נגזור גזרות ושוב יקרה להם נס, כשם שקורה להם תמיד. ואז, במקום פורים אחד יהיו להם שני חגי פורים, ומה נרוויח מכך?'
'עצתי,' אמר האיש הנכבד, 'שלא נשתמש בצו זה ולא נחתום עליו,' וכשאמר זאת, קרע את הנייר לגזרים לעיני כולם, ואז קם ויצא מן החדר.
כל זאת ראיתי במו עיניי, אך לא ידעתי מי האדון הנכבד הזה, והתביישתי שאיני מכיר בעל אחוזה כה מכובד. לבסוף העזתי לשאול את אחד מחבריי בעלי האחוזות והנה, גם הוא לא הכיר את האיש. המשכתי ושאלתי את כולם – איש מן הנוכחים לא הכיר את האדון המסתורי."
"אם כן, אמור לי," אמר האדון, "מי היה איש זה, האם לא האלוהים שלכם? ואם כך – אני ראיתי אותו במו עיניי."