דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד
מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת
מִשֶׁלּוֹ
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה
כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק
וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל
אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל הַלֵּב
(נעמי שמר, שירת העשבים, © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם. )
שיר שאי אפשר לקרוא את מילותיו בלי שהמנגינה תזדמזם בראש (ומי שלא מזמזם עכשיו את השיר שיקום…), וכמו רבים משיריה של נעמי שמר – נדמה שהמילים כאילו נולדו עם המנגינה שלהם.
ואכן, כך הרגישה נעמי שמר כששמעה אותן לראשונה. בריאיון שנתנה מאוחר יותר סיפרה שכאשר שמעה את מילותיו של ר' נחמן מברסלב, היא הרגישה "שהמילים האלה בהיריון, שהלחן כבר נמצא בתוכן."
את המילים שמעה נעמי שמר בתוכנית "שוב יוצא הזמר" שהגיש שלמה ניצן. התוכנית, בהפקת "קול ישראל", ובעריכתו של גיל אלדמע הוקלטה מול קהל ב"בית המורה" בתל אביב. אלה היו תוכניות מושקעות ומוקפדות מאוד סביב נושאים שונים כמו: חגים, משוררים, וגם שירי אור וצבעים, שירי אבות ואימהות, תהלים, שיר השירים ועוד. גם לנעמי שמר הוקדשה תוכנית, אבל הפעם ישבה שמר בקהל כמאזינה, ולאחר התוכנית ניגשה לשלמה ניצן, ידידה הטוב, ושאלה אותו למקור המילים.
ניצן שהיה לא רק מנחה אלא גם איש תוכן שהיה מעורב בהכנת התוכניות, הפנה אותה לשלושה מקורות שונים, כולם של ר' נחמן מברסלב. אחד מהם מופיע בספר "זמרת הארץ", אוסף אמירות וסיפורים של ר' נחמן בשבחה של ארץ ישראל, שאסף תלמידו של ר' נחמן, ר' נחמן מטשערין, שזכה להגיע לארץ. שם הוא מצטט את הסיפור על יציאתו של ר' נחמן מחוץ לעיר עם תלמידו, מתוך הספר שיחות הר"ן:
פעם אחת בקיץ, השכם בבוקר, ישב רבנו זכרו לברכה רבי נחמן מברסלב בעיר זלַטיפּוֹלי והתפלל.
אחר כך שלח את בתו שרה וקראה לאחד מאנשי העיר.
ובא האיש לרבנו, ואמר לו רבנו: "בוא עמי לטייל." והלך עמו מחוץ לעיר והלך בין העשבים.
אמר רבנו זכרו לברכה:
"טוב ויפה אם היית זוכה לשמוע את קול השירה והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול.
כמה יפה ונאה כששומעים את השירה שלהם. טוב מאוד ביניהם לעבוד את השם ביראה."
החלקים האחרים של השיר מבוססים על שני קטעים של ליקוטי מוהר"ן: "דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר…" (ליקו"מ תניינא, סג).
"וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל." (שם)
ולפני כן, בליקוטי מוהר"ן תניינא, יא נכתב: "דַּע, כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹך הַתְּפִלָּה וּמְסַיְּעִין לוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ כּחַ בִּתְפִלָּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב) : 'שִׂיחַ הַשָּׂדֶה' שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ."
שלושת המקורות הללו הופיעו יחד בספרו של יום טוב לוינסקי "ספר המועדים" שיצא במהדורה ראשונה בתשט"ו ובמהדורה שנייה בתשי"ט, כך שנראה שהמקור לחיבור המקורות ולעיבוד שלהם באופן הזה – לקוח מספרו של לוינסקי.
ללי שמר, בתהּ של נעמי שמר, מספרת שהרבה מאוד מהשירים שאמהּ הלחינה נבחרו על ידה מפני שהרגישה הזדהות גדולה איתם, כאילו יכלה לכתוב אותם בעצמה. ואכן הקלטה מעניינת שמצאה ללי ב"ארכיון יבנאל" יכולה להסביר מדוע אמה הרגישה הזדהות גדולה עם מילותיו של ר' נחמן, ומיד כששמעה את המילים חשה בהם את המנגינה.
בהקלטה מספרת רבקה ספיר, אמה של נעמי שמר, על אביה (סבהּ של נעמי שמר) – יונה שפרירי, שהיה איש דתי והגיע עם אשתו בגיל חמישים לקבוצת כנרת. הזוג שפרירי כבר היו מבוגרים מאוד במונחים של אז ועבדו כחייטים בקיבוץ. הם אומנם לא עסקו בחקלאות אבל סבא יונה אהב מאוד את הטבע.
וכך מספרת רבקה ספיר לאורי שרפמן מיבנאל בשנת 1974: "אבא עבד עד הרגע שחלה ולא יכול היה לעמוד ליד המכונה. זה היה מאוד קשה לראות את סבלו מכך שאינו עובד. אהבתו לטבע שליוותה אותו כל חייו העניקה גם לנו אהבה רבה לאגמים, לעצים ולאחו. איני יודעת למי הוריש אבא את נפשו הפיוטית, אני רק זוכרת אותו מטייל עמנו בין האפרים ומצביע על הרוח המטייל על פני העשב, ואני זוכרת את המשפט שהיה אומר: 'גיב א'קוק דיגרעזלעך דאווענען' – הסתכלו, העשבים מתפללים.
אבא אהב מאוד את בית הכנסת בווילנא ואהבתו השנייה הייתה בית הכנסת במושבה, אולי מפני שהיה מונח על שפת הים."
ללי שמר אינה יודעת לומר אם אמהּ נעמי הכירה את הסיפור על סבא שלה, כך או כך, ברור מדוע מצאה הד בליבה למילים ששמעה מפיו של שלמה ניצן, זו הייתה שירת העשבים שכבר חדרה תחת עורהּ.
חיבור שורשי נוסף לניגון החסידי היה לנעמי הצעירה גם בזכות אביה, מאיר ספיר, וגם את זאת גילתה ללי שמר אחרי פטירתה של אמה: את מאיר ספיר, ממייסדי קבוצת כנרת והמפקד האחרון של עלייה ב', כינו חברי הקבוצה "החסיד". לא מפני שהיה דתי, הוא עלה מווילנה, והיה סוציאליסט, אלא מפני שהיה איש שמח ונהג לשיר ולסחוף אחריו את החברים בניגונים. וכמו שאמרה שמר: "הוא אומנם עזב את הבית, אבל הבית לא עזב אותו, והוא אהב מאוד את ניגוני בית הוריו." זה היה גם מקור ההשראה לשיריה של נעמי, בתו: "שירו של אבא" ו"חבלי משיח".
לפני מותו ביקש ספיר שביום האזכרה שלו לא יבכו, אלא יתכנסו וישירו – כל אחד ניגון משלו.
כאן כדאי לשים לב לדבר נוסף. שמר כמובן כתבה שירים רבים, אך גם הלחינה משוררים אחרים כמו ע.הלל, אלתרמן ואחרים. עם הלל עומר (ע. הלל) היה לה קשר חברי קרוב, והוא סמך עליה מאוד ועל כתיבתה, לכן הרשה לה לערוך את שיריו בצורה חופשית למדי – כדי ששיריו יוכלו להיות מושרים ומולחנים. מה שקוראים בימינו: "להנגיש" את השירה.
קשר נוסף היה לה עם אלתרמן. היא הייתה אז יוצרת צעירה ורצתה להלחין את "ספני שלמה המלך" ו"בנימין מטודלה" שהיו שירים ארוכים מאוד. היא פנתה למשורר הגדול בדחילו ורחימו ושאלה אם תוכל לשנות אותם קצת והוא ענה לה: "בוודאי שאפשר – אלה לא כתבי הקודש" – וכך, בתיאום איתו היא עיבדה את הטקסט ברגישות, נזהרת שלא לאבד אותו.
מעניין לראות שבמקרה של שירת העשבים, אף על פי שהטקסט לא נכתב כשיר, היא הרגישה שהוא ישיר מאוד, "שירי" מאוד והיא לא צריכה לשנות בו הרבה. כבר לפני מאתיים שנה היה ר' נחמן נגיש ובהיר.
בפרוייקט "זושא – מגלים את הסיפור החסידי" אנו עוסקים בשימור ובהנגשה של הסיפורים החסידיים. באתר מופיעים מאות סיפורים, רבים מהם סרוקים בידי הספריה הלאומית – כך שהמקור מוצג, זאת לצד עיבוד לעברית ישראלית עכשווית ונגישה יותר. גם אנחנו ב"זושא" בחרנו שלא "לגעת" הרבה בסיפורי ר' נחמן, משום שגם אנחנו חשים שאין צורך לעבד אותו. מילותיו של ר' נחמן, הכתובות בידי תלמידו ר' נתן, יכולות למצוא הד בלב רבים גם מאתיים שנה לאחר שנכתבו, וכל אחד מוצא בהן את הניגון המיוחד משלו.
"ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק…"