שטן אני או חסיד?

אף אני, שאיני מאמין בדברים שמעל הטבע, חושב שבספרות יש מקום גם לסיפורים כאלה

האם אני הוא "הבעל דבר", כלומר,השטן רחמנא ליצלן?
רוצה לומר, האם השטן שנזדמן לחסיד בדמותו של שר הוא משכיל בן הימים ההם, מאמין בדת הטבע ובעידן הקדמה והטכנולוגיה? הלא לוּ אני פגשתי את אותו חסיד בדרכו אל הרבי מוורקי, הייתי מפציר בו: עצור! לאן אתה רץ? עמוד רגע ואמור מה נאה אילן זה, מה נעימות ערבות אלו שאתה מסתיר בבגדך. אל תמהר לחבוט אותן ולהשליכן לגניזה. אמור שהן ענפים, אמור מה שהן: ערבות ולא הושענות. מה שיושיע אותך לא תהיינה אותן הושענות אלא ההתבוננות סביבך, גילוי הטבע בתוך ההוויה. עבוד את האדמה, חסיד, הוצא לחם מן הארץ ואל תצטרך לפתקא טבא. הבט בסתיו הנאדר, מלא את אסמי-עיניך בירוק היקר הזה, שעוד מעט ואיננו, ואם תרצה אמור גם "מה רבו מעשיך" והודה למי שברא עולם ומלואו. הרי לא רק בשבילך נברא העולם, ואתה משמש בו בדיוק כאותה ערבה וכאותה נמלה שהעפילה לעלה שבידיך.
ועוד הייתי אומר: קרא לרבך בשמו, אמור שאתה הולך אל יצחק. קרא בשם המפורש ואל תסתיר פנים. הרי רבך הוא בן אדם, וכל בני האדם שווים, ואף אם רבך הוא ראשון בין שווים, ואף אם הוא מורך ורבך, אין הוא מסוגל לחולל נפלאות שאתה אינך יכול. הלא אם תטעה לחשוב שרבך הוא הצדיק הנבחר, תאמין גם שהחסידות היא הדרך הנבחרת להיות יהודי, ויהודי הוא בן העם הנבחר בעיני אלוהים. ולא היא! אלא כל בני האדם שווים, ויהודי הוא אדם ולא בן אלוהים, כשם שערבה היא ערבה ולא הושענא.
מובן שלא הייתי מכה אותו. בדרכי נועם הייתי מנסה להסביר לו עד שיראה את הדברים כהווייתם ויגלה את האמת.
אבל האם אני מאמין בכל אלה? האומנם הוורד הוא ורד הוא ורד, ערבה היא ערבה היא ערבה, ויצחק הוא יצחק הוא יצחק? הלא גם אני אינני רוצה להסתפק בזה – בשממה של מודרניזם, מטריאליזם וסוציו-ריאליזם. אולי אני מפחד לפתוח פתח לדמיון מחשש שאאמין שאם לא נשארו עלים בערבה אחרי שחבטתי בה, למשל, אזכה לחיים ארוכים, כפי שאמרו לי בילדותי?
מצד אחד, אני נמלא אימה מהיום שבו מנהיגינו בחברה ובמדינה יהיו אדמו"רים וצדיקים בלבד. מצד אחר, האם אוכל לחיות בעולם שיש בו רק נמשלים, ואין בו משל או דימוי או מטפורה? אני יכול ליישב את הדברים בשכלי ולהסביר שהטוב והרע שבסיפור הזה אינם מתנצחים אלא בדעתנו, אבל האם אני מוכן לוותר על קיומם של שדים ורוחות בספרות? האם אני מוכן לוותר על הסיפור הנפלא הזה עצמו, שמבקש למסור את הנפש תמורת האמונה במה שלמעלה מהטבע, במה שעומד בניגוד להיגיון?
אני רוצה שדברים שאינני יכול להאמין להם במציאות יתקיימו בספרות. אני אמנם מסרב להאמין שבהושענא רבה, בליל חיבוט ערבות, אדם רואה את צלו ויודע אם יחיה או ימות בשנה הבאה, כפי שכתוב ברמ"א. אבל מה נעשה בלי מעשייה יפה כזאת ובלי דמות אביו של המלט המופיעה לאור ירח אחרי מותו? לפני שנים רבות המרתי את דתי לספרות ודבקתי בה כמעט באותו אופן שבו דבק חסיד ברבו. היום איני בטוח בזה כל כך. היום, בדרכים הטרופות, אינני יודע אם אני החסיד או ה"בעל דבר", אבל הסיפור הזה מתוך "אהל יצחק", מיטיב להעמיד את שני הניגודים.